Kudos

טוב חברים וחברות, השבועות עוברים ביעף. קשה להאמין אבל אנחנו אוטוטו פה כבר 3 שנים!!

אני זוכר שכשעזבנו את הארץ לפיליפינים, ישבנו ליטל ואני במטוס אל-על להונג קונג והיתה לי מן תחושה בבטן של יציאה לדרך חדשה, התרגשות וחרדה.

רובנו כל כך אוהבים את אשליית השליטה בחיים שלנו. שהכל מוכר וקל, ואנחנו יודעים מה אנחנו אמורים לעשות ואיך לעשות את זה.
יש כל כך הרבה דברים שצריך ללמוד מחדש כשעוברים למדינה אחרת, שלרוב אנשים לא מדמיינים. השאלות הקלות הן איפה הפקקים ובאיזה שעות. איפה כדאי לאכול. מה זה מחיר נורמלי לעגבניה ואיפה קונים כלי בית.

אחר כך נתקלים בשאלות הקשות שקשורות ביכולת לזהות מתי עיסקה היא טובה, על מי אפשר לסמוך ומה מומלץ לעשות ולא לעשות.
למדתי מאז, בכל מיני דרכים, שרוב האנשים לא מוכנים לעשות את הצעד שייקח אותם למדינה אחרת. הם יכולים לדבר על זה ולעשות קולות של כמעט ובסוף ימצאו את התירוץ לסגת. אבל מי שמעוניין וגם מצליח במעבר כזה מקבל פרספקטיבה מעניינת על העולם, שהופך להיות מקום מאוד מאוד קטן.

ועכשיו אנחנו עדיין פה, ובפעם הראשונה אני מרגיש כמעט בנוח. אמנם הפיליפינים עדיין משגעים אותי יומיומית ואני לעולם לא אתרגל לטמטום, אבל לפחות יש לי בועה די נוחה ובשביל מישהו כמוני לאמר משהו כזה זו הקרבה של עקרונות, לא פחות!

קנינו מיטה לתינוק בשבוע שעבר וכמעט השלמנו את רכישת כל הרהיטים. היום סיימתי קצת עבודת בית על הרמקולים שתלינו בסלון והסאונד של המערכת מעולם לא נשמע טוב כל כך. נחמד.

ישנם מספר אנשים שאנחנו מכירים שעוזבים את מנילה בקרוב וזה קצת מבאס. חיים במקום כמו מנילה, שבו לרוב לא משתקעים לתמיד, משמעותם שעד שהתחברתם עם אנשים חלקם כבר עוברים למקום הבא. אבל מצד שני אנחנו מכירים עכשיו אנשים שנמצאים בכל מיני מקומות בעולם.

נסעתי להונג קונג לפני מספר ימים לפגישות עבודה. הפגישות היו טובות ובערב הראשון הלכנו להופעה של Tears for fears, שהיתה נחמדה מאוד. אחד מאיתנו אירגן לעצמו משלוח של מכשירי iPad שהגיעו מארצות הברית, ובהחלטה של רגע שאלתי אותו אם הוא רוצה למכור לי אחד. אז אני עכשיו בעלים של מכשיר iPad חדש ומאוד מרוצה ממנו. דמיינו את היכולת לשבת על הספה עם לוח דק שפותח חלון אל כל העולם, בצבע וצליל.

יש אפליקציות שנותנות עושר של מידע בבישול ויש כאלה שביין, או חדשות או מוזיקה. יש למשל אפליקציית מוזיקה שאפשר לזמזם או לשיר לה והיא מזהה את מה ששרת ונותנת לך לקנות את האלבום או לראות את הקליפים ביו-טיוב ולאתר מוזיקה דומה באינטרנט. זה לא חדש, כבר יש דברים דומים ל-iPhone אבל מדהים שזה עובד חלק.

ניסיתי לשיר את One Caress של דפש-מוד וליטל התחילה לצחוק בקול רם (היא טוענת בלהט שהשירה שלי כל כך גרועה שצריך לאסור אותה בחוק. אני מסכים איתה בלב שלם, השירה שלי כל כך גרועה עד שהאדם היחיד ששר גרוע ממני זו היא).

בכל אופן, שרתי לאפליקציה של ה-iPad. התוכנה חשבה כמה שניות – והחזירה לי רשימת שירים ביפנית. ליטל כמובן ראתה זאת כהוכחה למה שהיא טוענת כבר שנים. אבל אז במבט מקרוב גיליתי שהשיר הראשון (!) ברשימה היה השיר ששרתי. רק שירים שתיים ומטה היו ביפנית. מדהים! ניסיתי עוד כמה שירים והתוצאות היו פחות אקזוטיות ומדוייקות לחלוטין. פלאי הטכנולוגיה.

אז עכשיו אנחנו בסוף שבוע ארוך מכיוון שיש בחירות בפיליפינים מחר, וזה יום חופש. ייעצו לנו לא להסתובב יותר מדי בחוץ כי יש לפיליפינים, שבדרך כלל הם עם רך, נטיה לרצוח את המועמדים שלהם ולא כדאי להיות בסביבה כשזה קורה. אז נראה, אולי אני אנצל את הזמן כדי לשחק קצת עם הצעצוע החדש. הכל תלוי אם אצליח לחלץ אותו מידיה של אישתי היקרה – אני מביא הביתה מכשיר שמגדיר מחדש את חוויית המשתמש הדיגיטאלית והיא לא מוכנה להפסיק לשחק עליו סוליטייר. הגיוני.

הגענו לסידני שלשום. איזה עיר מדליקה.

הלכנו היום להופעה בבית האופרה המפורסם לראות את The swell season, החבר’ה שזכו באוסקר על פסקול הסרט Once, למי שזוכר. היה ענק!

הופעת החימום בוצעה על ידי בחור בשם Leroy Lee שספק אם שמעתם עליו. תשמעו את זה:

Leroy Lee

השעון מתקתק לקראת הלידה ואנחנו ממשיכים בהתארגנות קראת המעבר מסטטוס “זוג” לסטטוס “משפחה”.

אז הלכנו לראות מכוניות מכיוון שעם תינוק כבר לא יהיה פשוט להסתדר עם מוניות ומכוניות חברה, שלעיתים זמינות ולעיתים לא. ולא סתם מכוניות אלא מכוניות שבארץ לא היינו חולמים לקנות, מכוניות מסוג “people movers”. בהתחלה לא ידענו שאנחנו רוצים כזו. חשבנו שמה כבר צריך, אוטו עם מושב אחורי וכיסא לתינוק. אבל אז נזכרנו שבעצם אנחנו נרצה נהג אז אנחנו נשב מאחור, וזה אומר שרוצים אוטו שמרווח לנוסעים במושב האחורי ולא רק לאלו שבמושב הקדמי. ובעצם, יש מצב שנרצה שהמטפלת הפיליפינית תיסע איתנו, נניח אם הולכים לקניות או לחופשה, ויש את התינוק והופ זה כבר 5 אנשים לפני אורחים וכו’.

אז, “people movers”, ובמקרה שלנו חשבנו על טויוטה פרוויה:

האמת אוטו די מגניב, אם יש מישהו אחר שנוהג בשבילך.

אבל לא על זה רציתי לכתוב. בכלל רציתי לכתוב על ביקור שעשינו בבית חולים. ישנם שני בתי חולים שבאים בחשבון ללידה. הראשון הינו Makati Medical Center והשני הינו St. Luke’s Medical Center.

הראשון הינו מוסד ברמה בינונית-גבוהה, כלומר המון פיליפינים ממעמד הביניים מגיעים אליו והוא יחסית ישן ומפוצץ מאנשים. למזלנו, לפני מספר חודשים הוא עבר שיפוץ נרחב שהפך אותו למשהו הרבה יותר אנושי ומזמין ממה שהוא היה קודם. הוא גם נמצא בסביבה כבר הרבה זמן כך שהצוות הרפואי מאוד מתורגל ומשומן. ניתן להשיג שם חדרי לידה פרטיים באגף החדש (חדר גדול שבו האישה עוברת את הלידה בפרטיות מוחלטת, אפילו יותר שווה מהארץ).

השני, הינו מוסד חדש שבנייתו הסתיימה לאחרונה, והוא נפתח לקהל בינואר האחרון. זה בית חולים פרטי שנראה כמו מלון. ממש. אפשר להזמין סוויטה די מגניבה בקומה ה-16 בכל מיני גדלים, החל מנחמד ועד סוויטה עם שני חדרים, שולחן אוכל ומקום לכל החמולה. בכל החדרים טלוויזיות שטוחת ומחשב עם אינטרנט. הלידה עצמה מתבצעת בקומה 3 וגם שם ניתן להזמין חדר פרטי ללידה, למרות שהוא פחות שווה מאשר במוסד הראשון כי קיר אחד עשוי מזכוכית ומה שמסתיר את החדר זה וילון פנימי, אבל גם שם יש כורסא וטלוויזיה. האמת זה קצת מוזר ודבילי, אם כבר חדר פרטי שיעשו כמו שצריך.

אבל מה שהכי מוזר זה שהבית חולים החדש הזה ריק. ממש ריק. כמו בית קברות. מסדרונות מצוחצחים ומבריקים, אנשי צוות בכל מקום לבושים בקפידה ומחייכים, ציוד רפואי חדש מהמעלה הראשונה. הכל מושלם חוץ מזה שאין שם חולים! אני מתערב שאף לא אחד מכם חשב לעצמו איך זה יהיה לבקר בבית חולים בלי חולים. אז תשמעו זה creepy.

הסתובבנו במחלקת יולדות, ויש שם שורות על גבי שורות של חדרים ומיטות וחדרי ניתוחים וסוויטות והכל ריק לחלוטין. ממש מוזר. הצוות טוען שזה בגלל שהם רק נפתחו לפני חודשיים, מה שנכון אבל בכל זאת הייתי מצפה להרבה יותר תנועה.

הרופאה שלנו אומרת שכדאי לחכות עם המוסד הזה עד שהצוות ישתפשף קצת על חולים אחרים מכיוון שעוד לא קורה שם כלום. וזה כנראה הדבר הנכון לעשות, אפילו שממש מפתה לקחת איזו סוויטה

אגב, אנחנו נוסעים לאוסטרליה לאיזה גיחה של 10 ימים לפני שכולנו מקורקעים עד אחרי הלידה. כנראה נעצור בסידני ובריסביין, אבל עוד לא סופי.

ומצאנו היום מישהי שכנראה תהיה המטפלת. נראית בחורה נחמדה ובאה עם הרבה המלצות. לא יודע איך זה קרה, אבל מזוג חופשי ומאושר פתאום אנחנו הופכים לחמולה עם תינוק,נהג, מטפלת ועוזרת בית ואוטו שנראה כמו לווייתן.

אבל מה, יהיה נוח.

בערך עכשיו אני אמור לכתוב את “רומא חלק II” ולספר לכם על “גלריה בורגזה”, אבל נעשה הפסקה לרגע לטובת מספר עידכונים קצרים מהשטח.

אז ככה, כולכם יודעים שבקרוב מצטרף חבר חדש למשפחה. החלטנו ליטל ואני לעבור לדירה גדולה יותר שבה נוכל גם “לארח” מטפלת פיליפינית (יש פה כל כך הרבה פשרות במדינה הזו, לפחות נהנה ממה שטוב). אז שכרנו מקום מדהים במגדל ליד הדירה הקודמת שלנו, קומה 39, נוף פתוח, חלונות מהרצפה עד התקרה בכל החדרים (כולל החדר אמבטיה שלנו – מדהים), רצפות פרקט, 160מ”ר, חדשה מהניילון עוד לא גרו בה, בקיצור סבבה של דירה. אגב, דירה כזו קונים במנילה בערך ב-370 אלף דולר שזה סכום שבת”א יקנה משהו בערך חצי גודל ורבע סטנדרט, רק מה – זה במנילה – פיכס.

עכשיו, במנילה דירות לרוב מגיעות מרוהטות, אבל הדירה שלנו ריקה לחלוטין ולכן החלטנו שהגיע העת לקנות רהיטים לפי הטעם שלנו מתוך מחשבה שניקח אותם איתנו כשנעזוב. השלב הזה, שבו זוג כבר מגיע להחלטה להוציא כסף על ריהוט הוא לרוב די נדיר (כשקונים בית?) אבל מאוד כיף. ברגע שהמחסום הפסיכולוגי נשבר ומוכנים להוציא את הכסף חוויית הקנייה היא מעולה. מסתובבים בחנויות עם המון מבחר, המוכרים רודפים אחריך ואפשר לפנטז איך רהיט כזה או אחר ישתלב. וגם אפשר לקנות את הרהיטים שתמיד רציתם. נניח ספה גדולה ורכה מבד מדהים, או כורסאות מפנקות מעור משופשף כדי לעשות פינת קריאה, או שולחן קפה מעץ מיוחד – מה שעובר לכם בדמיון.

אז זהו, שלא.

יצאנו למסע הרכש מאוד נלהבים ונכתשנו עד דק. מיימי לא עברה עליי חוויית קניות כל כך מבאסת. אני מחשיב עצמי כבוגר מסלול סיירת מנילה וקשה מאוד להפתיע אותי כשזה מגיע לטמטום פיליפיני אבל הפעם היה קשה, קשה.

ראשית, הם מתנהגים כאילו עושים לך טובה שבכלל מוכרים לך משהו. בנוסף, המוכרים בחנות אף פעם לא יודעים שום דבר. נניח רצינו לקנות מקרר,הבחור שעומד ליד המקררים לא יידע לומר מה הנפח של המקרר. או מה המידות שלו. הוא גם לא יכול להתמקח על מחיר כי הוא צריך לקרוא למנהל. בעצם, הוא רק יודע להגיד לך שזה מקרר. באמת תודה.

בין שאר החפצים, החלטנו לקנות ספה. אי אפשר לקנות ספה נורמלית במנילה. או שקונים ספה איטלקית מיובאת ב-50 אלף שקל או שקונים ספה פיליפינית מגעילה ב-1500. אין פה איקאה כי הם לא פותחים סניפים במדינות שבהן צריך לשלם שוחד (מדיניות ראויה לשבח, אבל היה עדיף שיחכו אחרי שאנחנו עוזבים את הפיליפינים). בקיצור, בעיה.

אז מה שעושים אנשים זה ללכת לנגר שיבנה על פי הזמנה. זו כמובן החלטה מסוכנת כי לא בהכרח אפשר לסמוך על החבר’ה האלה שיספקו סחורה בהתאם לסיכומים, אז החלטנו לשמור על העיסקה ממש פשוטה. ראינו תמונה של ספה שהם עשו, אמרנו “אנחנו רוצים כזאת בדיוק, ברוחב כזה ובעומק כזה” וקנינו את הבד בעצמנו בחנות בדים. אה, וביקשנו שהכריות יהיו, ואני מצטט, “super soft”.

חודש אחר כך הגיעה ספה. הבד אחלה, עיצוב כמו שהסכמנו. אבל מה, הכפות רגליים שלנו לא מגיעות לרצפה כשאנחנו יושבים עליה, מרוב שהיא גבוהה.

מיותר לציין את עומק האכזבה והתסכול, אז עכשיו הם חוזרים לקחת אותה כדי לבדוק אם אפשר לתקן. כמה מטומטם אפשר להיות. אה, והכריות – קשות כמו אבן.

אז ככה ממררים לנו את החיים כבר חודשיים עם הריהוט. למדנו שאפשר לקנות פה רק מה שרואים בחנות כפי שהוא ועם מינימום שינויים. אחרת, אלוהים לבדו יודע מה תקבלו בסוף.

טוב, אז החלטנו שצריך קצת לנוח מהטימטום והזמנו חופשה בבוהול, במקום האהוב עלינו. הגענו לשדה התעופה, עשינו צ’ק אין וישבנו ליד השער. כשהגיע העת לעלות למטוס השער נפתח, הלכנו בשרוול עד קצהו, איפה שאמור להיות מטוס. רק שבמקרה שלנו, הכווינו אותנו ימינה מדלת השרות של השרוול, במורד מדרגות ברזל אל רחבת המטוסים אל אוטובוס שחיכה. האוטובוס לקח אותנו לשרוול אחר, שם עלינו למעלה במדרגות אל דלת השרות, וממנה הופ אל המטוס המחובר בקצה. אני שם כסף שאף אחד מכם לא חווה משהו כזה!

בחופשה, אגב, היה מעולה. כמו תמיד.

ראשית אני רוצה להודות לכל החברים, היה כיף לפגוש אתכם בביקור האחרון בארץ ואני כבר מתגעגע. אני גם לא מתכוון לשכוח שאחד מכם (או מכן) שלח אותי לרומא חולה, יש לכם מזל שאני לא יודע מי הפושע על אף שיש לי חשד מבוסס. כן, אתה יודע מי אתה. איך אפשר להנות כמו שצריך מיין טוב כשכואב הגרון?!

הביקור האחרון שלנו באיטליה היה בסוף 2006 לטובת ירח הדבש. אני שמח לבשר שבינתיים עברו שלוש שנים, ועדיין דבש.

חזרה להווה – ראשית היינו חייבים לבצע השלמת פערים. אז אחרי היום הראשון באיטליה שהיה מוקדש לאומללות כללית מהצינון, הלכנו ביום השני לותיקן. בפעם האחרונה שביקרנו כאן לא הלכנו לותיקן מכיוון שרומא היתה התחנה האחרונה בטיול של חודש שבסופו המוזיאונים, הקתדרלות והפיאצות כבר יצאו לנו מכל החורים.

בדיעבד, זו היתה החלטה נבונה מכיוון שזה איפשר לנו הפעם להנות מאותם אתרים היסטוריים של רומא במלואם.

אז הלכנו לותיקן, והדבר הראשון שקרה לנו זה שיירטה אותנו ציידת טיולים מודרכים. שתבינו, אני וליטל סולדים מטיולים מאורגנים. אנחנו שונאים קבוצות, אנחנו שונאים להיות מובלים כמו כבשים, אני אישית שונא להיות תלוי במישהו אחר אם מתחשק לי ללכת לראות דבר כזה ולא אחר, או לעצור או למהר או לחכות. הלא זו המהות של יציאה לחופש מלכתחילה, לא? להיות חופשי?

בכל אופן, צדה אותנו כזאת אחת שמוכרת טיולים מודרכים בותיקן. היינו בדרך לתור הארוך בכניסה למוזיאון כשהבחורה הזו עם מבטא בריטי ניגשת ואומרת לנו, “תשמעו התור בכניסה איום ונורא אבל לנו יש כרטיסים מראש ואנחנו מכניסים אתכם מיד”.

עכשיו, למי שלא היה ברומא/ותיקן, אם תפתחו ספר טיולים רלוונטי תחת הפרק על הותיקן אתם תראו המון מידע ובראשו המלצה להתכונן לעמידה בתור. אנחנו שכחנו את מדריך ‘פודור’ שלנו בבית אז יש לנו מן מדריכון קטנצ’יק כזה של ‘טיים-אאוט’ שקנינו בסטימצקי בשדה התעופה, ומרוב שהוא קטן אין בו כמעט כלום למעט הקטע על התורים (ותמונה של הותיקן). אז עצרנו להקשיב. ומה לעשות, יש לי חולשה למבטא בריטי, אל תשאלו אותי למה הרי אני עובד עם בריטים כבר שנתיים וחצי ויכול להעיד שהם לא שונים משום אוכלוסיה אחרת (הנה, ניסחתי את זה בעדינות הראויה).

מיד אחרי הקטע של התורים היא התחילה בשיחת מכירה יעילה בטרוף, הבחורה יודעת מה היא עושה. אז היא מכרה לנו את התורים, ואת זה שאין בפנים שום מידע ליד היצירות עצמן וצריך מישהו שיסביר, ויש ככה וככה קילומטרים של מסדרונות שאם תעצרו ליד כל יצירה ל-60 שניות אז זה ייקח 12 שנה עד שתצאו משם ויהיה לכם מראה כמו האפיפיור מרוב שתזדקנו, אז חייבים עזרה לאתר את הדברים המעניינים וכו’. אז הסכמנו.

אז ככה, טיולים מודרכים זה היום היי-טק . כל אחד מקבל מן רדיו כזה עם אוזניה והמדריכה פשוט מדברת למקרופון על דש הבגד ואתה שומע באוזן. ככה לא צריך להידחף ולעמוד ממש ליד המדריך. אפשר אפילו להסתובב בחדר בזמן ששומעים את המדריך באוזן.

ראינו את הקפלה הסיסטינית, כמובן, שבאמת מכילה יותר תוכן ממה שניתן לקלוט בעמידה של של רבע שעה והתבוננות בתקרה, וגם יותר אנשים ממה שיכולים להכניס לחדר. יש הרבה גאונות בטכניקה שבה הפרסקו נוצר, ויש סיפור מאחורי כל דמות וכל ציור. נדמה לי שאולי אנצל את ההזדמנות לקרוא על היצירה הזו באינטרנט, ברגע שיהיה לי זמן. זה פשוט מעניין לשמוע על כל המסרים הסמויים (והגלויים) ששולבו שם. העובדה שמיכאלנג’לו עמד שם איזה 11 שנה וצייר כל יום 18 שעות זה סוג של גאונות גם כן.

ראינו גם המון פסלים וציורים וחדרים מפוארים ועוד חדרים מפוארים אף יותר. כמובן שניסינו לחשב כמה כסף שווה הותיקן אבל זה כנראה מספר שעדיין לא המציאו.

ראינו את האמבט של הקיסר נרו, ששוה יותר ממשקלו בזהב כי הוא עשוי מאיזה גוש של שיש מצרי אדום, שנחשב מאוד נדיר לאורך ההיסטוריה. מצאו עכשיו מצבור של השיש הזה איפשהו בסקנדינביה, ארוע שלא משמח את הותיקן באופן יוצא מן הכלל.

גם היינו בבזיליקת סט. פטר, ומה אפשר לומר, מדהים. אמנם פה ושם מתגנבות ללב מחשבות על שגעון הגדלות של הכנסיה הקתולית, אבל בהערכה להישגים התרבותיים/אמנותיים זה אחד המקומות המרשימים שראיתי. כמעט יכולתי לדמיין עננים מצטופפים ליד התקרה, כה גבוהה וענקית היא הקתדרלה הזו.

אני לא אכנס פה לפרטים נוספים מיותרים, אני עדיין שונא טיולים מאורגנים. המדריכה נתנה קצת ערך מוסף שלא היינו מקבלים אחרת, אבל אני לא רואה עצמי בקבוצה נוספת בזמן הקרוב.

לעומת זאת, משהו שאני ממליץ עליו בחום זה המדריך הקולי (audio guide). זה אחד מהמכשירים האלו ששוכרים בכניסה למוזיאונים ומקבלים הסבר קולי ליד חלק מהיצירות או בחדרים השונים. זה ממש שווה כל אגורה, ומכניס מימד חדש לשיטוט בגלריות ומוזיאונים.

אולי אני נשמע כמו איזה חולה אומנות שכל היום מבקר במוזיאונים, אבל זה ממש לא נכון, לא שיש עם זה בעיה מלכתחילה, מה רע בקצת תרבות. אבל ראשית, אין לי את הצורך ללכת כל הזמן למוזיאונים, אלא רק לפעמים, וכמובן במקומות כמו רומא או פאריס שזה מדהים. שנית, אני גר במנילה, ושם לא הייתי יכול ללכת למוזיאון גם אם הייתי רוצה כי פשוט אין (אם לא מחשיבים את מוזיאון יוצ’נקו, שנמצא בבניין המשרדים שלי, בניין יוצ’נקו, ומתאר, אני מניח, את חייו ופועלו של הבעלים של הבניין, לשעבר שגריר פיליפיני, ואדם עשיר ביותר – ניחשתם נכון – יוצ’נקו).

[ובמאמר מוסגר – אולי יש עוד מוזיאונים, אני חושב שראיתי איזה מוזיאון פצפון, על נושא כזה או אחר, על שם איילה (Ayala), שזו, עניתם נכון, משפחה נורא עשירה שעל שם בניה קרויים גם רחובות והיא גם הבעלים של איזו עיר קטנה (לא, זו לא טעות). בכל אופן, זה בתוך אחד מהקניונים שלהם, ממש מול איפה שהיה מקס ברנר – שבטח לא ידעתם שהגיע לפיליפינים – אבל זה בסדר הוא כבר נסגר מאז, ובכל אופן לא מפתה מאוד ללכת למוזיאון שנמצא בקניון מול המקס ברנר אז נרד מעניין המוזיאונים בפיליפינים בהסכמה הדדית ונחזור לרומא).

אז כפי שאמרתי, מוזאונים ברומא זה חובה, אז הלכנו גם לגלריה בורגזה. וזה היה סיפור מעניין.

—- סוף חלק אחד —-

חדשות טובות! אנחנו מגיעים לביקור בארץ בסוף אפריל. נהיה בארץ ופנויים להובלות החל מה-28 ועד ה-7 למאי. כמעט חצי שנה מאז הפעם האחרונה ואנחנו מתגעגים.

במקביל, אנחנו קרבים במהירות לנקודת השנתיים במנילה. אני זוכר שכשרק הגענו לכאן, השנה הייתה 2007 ואני חשבתי לעצמי “עכשיו אנחנו פה עד 2009, אלוהים ישמור זה כמעט כמו לעשות צבא”. אבל הזמן טס והחוויות חלפו על פנינו ביעף ופתאום אנחנו שם. מדהים.

במשרד כבר צוחקים עלי שטיילנו באיים יותר מכל שאר העובדים ביחד, ובלי סיפור קטן (או שניים) על טיול שעשינו לא מזמן בפיליפינים אי אפשר, אז בבקשה -

במהלך החודש האחרון נסענו לשלושה איים. ראשית,נסענו לדומגטה (dumaguete) באי נגרוס (Negros) בכדי לצלול סביב אי בשם אפו (Apo Island). שבוע לאחר מכן קפצנו לאתר הנופש האהוב עלינו ביותר, בבוהול (כתבתי עליו כבר אז אין מה להרחיב). ולקינוח, נסענו למקום שמבחינתי סוגר את סבב הצלילות בפיליפינים – Apo Reef.

ראשית, פרספקטיבה:

אמנם זה קצת מבלבל אבל אין ממש קשר בין האי אפו שבדרום נגרוס ובין שמורת הטבע הימי שבה נמצא ריף אפו (ואגב, גם שם יש אי בשם אי-אפו, קטנצ’יק כזה). בעצם במחשבה שניה ישנו קשר. שני המקומות אמורים לכלול אתרי צלילה טובים.

את הנסיעה לדומגטה עשינו עם קאן וחברתו נינה והתלוו אלינו אחותו של קאן ובעלה שבאו לביקר מקנדה (הם במקור מהונג קונג אבל זה סיפור ארוך לפעם אחרת). בשלב זה אני אמור לספר לכם איזה נסיעה מדהימה היתה, אבל האמת שהיה די זוועה.

התמקמנו באתר נופש לא ממש מלהיב (או ממש לא מלהיב, תלוי מאיזה זוית מסתכלים על הכוס) ותיכננו לשוט כשעה לעבר האי. לפני שעלינו על הסירה אמר לנו מדריך הצלילה שנשוט מול הרוח ויהיו קצת גלים. אז אי אפשר לומר שלא הוזהרנו.

הסירה היתה גדלוה וחדשה, ומאוד יציבה. די הופתעתי כי יצא לנו לשוט על כל מיני קליפות שום. הרגשנו התרוממות רוח בעת שהסירה הפליגה מהמפרץ שבו עלינו עליה. הים שטוח, בריזה נעימה ושמש גדולה וחמה -עד שהקפנו את האי ונתקלנו ב”קצת רוח וגלים”.

נחסוך לכם את הפרטים המייגעים. שעתיים אחר כך עם סירה שנוטה 15 מעלות לצד ימין, שישה טיילים עם מחלת ים, קפואים וספוגים מים ירדנו אל האי אפו לנוח לפני הצלילה. יש שם אתר נופש קטן וחמוד. מבודד שכזה, שיש בו חשמל רק חלק מהזמן. האמת נראה מקום מאוד יפה ורגוע, מן סוג של סיני כזה, רק בפיליפינים. אכלנו קצת פנקייק, שתינו קולה, והרגשנו הרבה יותר טוב. חזרנו לסירה, עלינו על ציוד צלילה וקפצנו פנימה. קיווינו שהצלילות יפצו אותנו על עוגמת הנפש אבל הראות במים הייתה גרועה כך שהצלילות ממש לא היו משהו.

טוב, זהו, זה מה שיש לי לספר על האי אפו שאמור להיות אתר צלילה ממש טוב.

נעבור הלאה אל שמורת הטבע הימי ריף אפו שנחשבת למספר שתיים בפיליפינים אחרי ריף טובטהה (שעליו כבר רשמתי). זה באמת אתר שתפס מקום של כבוד ברשימה שלנו ופשוט אי אפשר שלא לבקר בו לפחות פעם אחת לפני שעוזבים את הפיליפינים.

כדי לצלול בשמורה צריך להשיג מקום על אחת הסירות/אוניות ששטות לשם מהעיר סן חוזה, בדרום מינדורו. אנחנו לקחנו המלצה של חבר גרמני שלנו ושמרנו מקום אצל מיכאל, בחור שוויצרי שהתחתן עם פיליפינית והשתקע כאן במדינה. הוא קנה כפר נופש קטן ומוזנח, שינה את שמו ל- Apo Reef Club והחל משפץ. זה היה לפני שנתיים והוא עדיין משפץ, בשאיפה להפוך את המקום לטוב ככל הניתן. החדרים במקום מאוד נקיים ונעימים, יש מים חמים במקלחות, מזגן ומאוורר. האוכל סביר והנוף אל הים משגע. מיכאל עצמו הוא בחור נחמד שמקיע המון באתר שלו ורואים שאיכפת לו.

אגב, אחד הדברים שתמיד מפתיעים אותנו בפיליפינים זה איך מזג האויר והנוף יכולים להשתנות מאי לאי. בעיקרון, מדובר במדינה טרופית עם המון צמחיה צפופה רטובה ועשירה אבל חלק מהאיים שוכנים באיזורים שבהם הטופוגרפיה והאקלים הם אחרים. למשל במקרה של מינדורו, ישנם שטחים שלמי שמזכירים לי יותר סוואנה אפריקאית מאשר סביבה טרופית כפי שאני רגיל מאיים כמו בוהול. קמנו בחמש בבוקר וזחלנו אל הסירה בעיניים חצי עצומות. הסירה עצמה היא בנקה (Banka) דו קומתית מאוד נחמדה. בנקה זו סירה עם גוף מרכזי ומעין מצופי במבוק אשר מחוברים לזרועות בשני צידי הסירה ומייצבים אותה:

לפני כשבוע וחצי נכנס גרג לחדרי ובתנועה ססגונית השליך זוג כרטיסים אל השולחן.

“מה זה?” התעניינתי בנימוס.

“כרטיסים לג’ון סקופילד. הוא מגיע למנילה. הוא אחד מנגני הג’ז המדהימים ביותר בעולם, ניגן עם פט מתיני, מיילס דיווויס, ….” וכו’.

עכשיו, תנו לי לספר משהו על חברי גרג. הוא חובב מוסיקה מושבע. כל כך מושבע, עד שהטעם המוסיקלי שלו נע בין מוסיקה שתשאיר אתכם על הריצפה גונחים באושר או על הריצפה גונחים בכאב.

לפיכך, ניתן היה לחזות אלמנט של סיכון ביציאה להופעה. לא אחת קרה שניגנו את אחד הדיסקים של גרג (חלק מהאוסף שלו שוכן בביטחה על הדיסק הקשיח בסלון) ונאלצנו להחליף מהר לפני שמתחיל התקף אפילפטי. מצד שני, הוא הכיר לנו חלק מהדיסקים המעולים ששמעתי לאחרונה.

למזלי, אני חובב סיכונים!

יום חמישי האחרון הגיע מועד ההופעה והיה מעולה. אמנם לעיתים ההרכב הפליג למחוזות של ג’ז שגבלו בדיסהרמוניה טוטאלית אבל דווקא נחמד לשמוע איך הנגנים אוספים את השברים ומחברים אותם חזרה למקצב שבו הם התחילו.

גרג, שאפו!

לאחרונה קיבלתי מבחור שעובד איתי דיסק DVD עם 26 פרקים של סדרת אנימה בשם Claymore. אני לא חובב קומיקס וגם לא קורא מנגה (קומיקס יפני) מכיוון שאין לי סבלנות לזה, למרות שתמיד אהבתי את הסגנון האומנותי של הז’אנר.

לקחתי את הדיסק קצת מתוך נימוס וקצת מתוך סקרנות, וזה גדול. מדובר על עיבוד לסדרת מנגה המתארת מסדר של לוחמות שהינן חצי-שד וחצי-אדם. הלוחמות נודדות מכפר לכפר על פי הוראות מהמסדר שלהן, וצדות שדים הנקראים יומה (Yoma). היומה, יצורים חביבים שמסיבות השמורות איתם חייבים להיזון מקרבי-אדם, מסוגלים להמיר צורה ולהתחבא בין בני האדם ולכן לא ניתנים לאיתור על ידי אנשים מהיישוב. הלוחמות מסוגלות לראות את צורתם האמיתית – דבר אשר מוביל לאלימות מרהיבה.

שמה של הסדרה נובע מהשם אשר אנשי הכפרים הצמידו למסדר הלוחמות, קליימור (Claymore) על שם החרבות הענקיות שהן נושאות על גבן ואותן הן מניפות בזכות כוחן העל אנושי. הלוחמות לא קוראות לעצמן בשום שם, הן פשוט שייכות “למסדר”.

בפרקים הראשונים אנו לומדים להכיר לוחמת ספציפית בשם קלייר (Clare) וגם לומדים מעט על ההיסטוריה שלה. באופן כללי, הסידרה סובבת אותה ואת מסע חייה אך גם נוגעת בדמויות רבות אחרות מהמסדר ומחוצה לו.

כל לוחמות המסדר היו פעם בנות אדם, ונאלצו לשם מחיר בכדי להפוך ללוחמות. המחיר הוא שהמסדר מכניס לגופן בשר יומה, ומכך היותן חצי-שד . הן יכולות להשתמש בצד השד שלהן כדי לשאוב כח אך כתוצאה מכך כמעט כל בנות המסדר הופכות בסופו של דבר ליומה בעצמן, אם הן לא נהרגות בקרב לפני כן.

ככל שהסדרה נמשכת העלילה (שאינה מסובכת במיוחד) חושפת יותר על השדים, המסדר ועל הערכים של הדמויות. אני מאוד נהניתי. מומלץ.

זה לא הולך להיות פוסט של הרבה מילים.

ליטל ואני חגגנו יום נישואין שני בפלאוואן (Palawan).למה לבזבז זמן, נגיע ישר לעצם העניין:

עלינו על מטוס קטן, מהסוג שאנו אוהבים לכנות בחיבה Chicken Plane כי הוא מזכיר לי את המטוסים המצ’וקמקים מאינדיאנה ג’ונס שאתה טס בפנים וקשורים מאחור תרנגולות וחזירים:

From Trip to El Nido Lagen resrot in Palawan

וזה מה שראינו בדרך:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

ירדנו מהמטוס, ועלינו על סירה לכיוון האי לאגן (Lagen):

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

ועד מהרה אפילו הגענו, וקיבלנו קבלת פנים חמה בדמות שירה וריקוד בשפה הילידית המקומית:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

כן, אנחנו צילמנו את כל התמונות האלו, במצלמת כיס פשוטה. כשהמקום מדהים לא צריך הרבה יותר.

למקרה שאתם סקרנים, אנחנו נשארנו בבקתה השניה משמאל

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

אחרי יום של רביצה ומסג’ים

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

יצאנו למחרת לטיול בלגונות של מינילוק (Miniloc Island):

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 
התמונה למעלה צולמה בלגונה הגדולה של האי. כל כך יפה, אבל הלגונה הקטנה מדהימה לא פחות. למי שלא זוכר מהפוסט שכתבתי בשנה שעברה הלגונות הן מערות עתיקות בנות מאות מליוני שנים, שהתקרה שלהם קרסה. בכניסה ללגונה הקטנה זה הדבר הראשון שרואים:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

המים כל כך צלולים עד שאפשר לראות את הסלע שעליו אני עומד בתמונה הזו:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

ליטל ברגע של שלווה:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

כשיצאנו החוצה מהלגונות עצרנו עם הקייאק בחוף קטן כדי לתפוס שלווה לפני שחוזרים לסירה:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

המראות קשים, אני יודע. גם אנחנו הרגשנו שחייבים קצת להירגע אז לקחנו את אחת הסירות לאי פנגאלויאן (Pangaluyan Island) שבו אפשר לתפוס ארוחת צהרים, קצת שלווה ויופי של נוף אם מוכנים לטפס למעלה לפסגת שבמרכז האי:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

בילינו מספר ימים נעימים באיזור, ובסוף חזרנו לשדה התעופה של אל-נידו שבו הגיע מטוס התרנגולות לאסוף אותנו חזרה. תמונות של שדה התעופה וסביבתו:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

אני יודע, שדה התעופה של הונג קונג זה לא. למי שמעוניין במצגת התמונות המלאה – בבקשה:

לפני חודשים מספר התקשר אלינו טריסטן, חבר מקומי במנילה והבעלים של מועדון היוגה שבו ליטל מתאמנת. הוא בישר לנו כי הוא יכול להשיג כרטיסים להפקה מקומית של “סיפור הפרברים”, אחד ממחזות הזמר המפורסמים בכל הזמנים. גם אם אינכם יכולים לשים אצבע על שירים מהמחזה אני מבטיח לכם כי אם אשמיע לכם אותו תזהו את רובם מייד.

לאחר התלבטות קצרה בסגנון “הממ… מחזה בהפקה פיליפינית עלול להיות בעייתי משהו” החלטנו ללכת על זה. טריסטן אמר שהוא יסדר את הכל ושיהיה מצויין. אחלה. שכחנו מזה.

שלשום הגיע הערב הנורא. טריסטן שלח לנו הודעות טקסט שבהן הסביר לנו שאסור לבוא עם כפכפים להופעה, חשוב לאכול כדי להחזיק מעמד לפחות עד עשר, ניתן להתגנדר אבל לא חובה ושכדאי להביא משהו חם. הדלתות נפתחות בשבע ההצגה מתחילה בשמונה והוא יפגוש אותנו בפנים.

חמושים בהוראות מפורטות אלו יצאנו מהבית בשבע. בילינו 45 דקות בפקק עד שהתרחקנו 300 מטר מהבית ועוד 5 דקות בנסיעה ממש לתיאטרון והגענו ממש בזמן. זה בעצם אומר שהגענו חצי שעה לפני הזמן כי אין מצב שההצגה מתחילה בזמן בפיליפינים, ואכן כך היה.

תשמעו, אתם מכירים את המקרים האלו שאתם מורידים צפיות כדי להנות ממשהו בינוני ובסוף הוא כל כך גרוע עד שיש לכם דמעות בעיניים כאילו חתכתם שעה בצל?  תדמיינו לכם חבורה של ילדים מוכשרים בכיתה ג’ (או לחילופין מבוגרים מן היישוב שאוהבים לשיר במקלחת), שימו אותם על הבמה ותראו מה יוצא.

מערכת ההגברה עשתה רעשים כאילו זה רדיו שלא מכוון בדיוק על התחנה, הצוות רקד כאילו.. כאילו.. לעזאזל אני לא יודע להסביר כמו מה הם נראו. פינגווינים אולי. השירה הייתה ברמה של קריאוקי פלוס.

חצי שעה אחרי ההתחלה, לאחר שכבר החלפנו מבטים מלאי משמעות עד זרא, ליטל הסתכלה עלי בניסיון לאמץ גישה חיובית ואמרה בטון פולני שכזה “נו, ברודווי זה לא”. ואז שנינו ביחד התחלנו להחנק מצחוק ולא יכולנו להפסיק חמש דקות. פדיחה.

המחזמר נמשך שעתיים וחצי. שעה ראשונה סבלנו במין גישה מתנשאית (לצערי). בשעה שלאחר מכן ניכנסו למין מצב קטטוני. בחצי שעה האחרונה הרגשתי כאילו כל דקה זה נצח. המחיאות כפיים בסוף היו סוערות במיוחד. נו, פיליפינים.

מכיוון שהיה זה ערב הפתיחה החגיגי, עלה בסוף הבמאי כדי לדבר עם הקהל. הוא הסביר שהם כמעט ביטלו את המחזה מכיוון שהם בהתחלה לא הצליחו למצוא קבוצה של צעירים שיכולה לשיר וגם לרקוד. רציתי לאמר לו שגם בסוף הם לא מצאו, אבל מילא.

היה קטעים. חוויה לזכור לכל החיים.