10th Feb 2010
רומא – חלק I
ראשית אני רוצה להודות לכל החברים, היה כיף לפגוש אתכם בביקור האחרון בארץ ואני כבר מתגעגע. אני גם לא מתכוון לשכוח שאחד מכם (או מכן) שלח אותי לרומא חולה, יש לכם מזל שאני לא יודע מי הפושע על אף שיש לי חשד מבוסס. כן, אתה יודע מי אתה. איך אפשר להנות כמו שצריך מיין טוב כשכואב הגרון?!
הביקור האחרון שלנו באיטליה היה בסוף 2006 לטובת ירח הדבש. אני שמח לבשר שבינתיים עברו שלוש שנים, ועדיין דבש.
חזרה להווה – ראשית היינו חייבים לבצע השלמת פערים. אז אחרי היום הראשון באיטליה שהיה מוקדש לאומללות כללית מהצינון, הלכנו ביום השני לותיקן. בפעם האחרונה שביקרנו כאן לא הלכנו לותיקן מכיוון שרומא היתה התחנה האחרונה בטיול של חודש שבסופו המוזיאונים, הקתדרלות והפיאצות כבר יצאו לנו מכל החורים.
בדיעבד, זו היתה החלטה נבונה מכיוון שזה איפשר לנו הפעם להנות מאותם אתרים היסטוריים של רומא במלואם.
אז הלכנו לותיקן, והדבר הראשון שקרה לנו זה שיירטה אותנו ציידת טיולים מודרכים. שתבינו, אני וליטל סולדים מטיולים מאורגנים. אנחנו שונאים קבוצות, אנחנו שונאים להיות מובלים כמו כבשים, אני אישית שונא להיות תלוי במישהו אחר אם מתחשק לי ללכת לראות דבר כזה ולא אחר, או לעצור או למהר או לחכות. הלא זו המהות של יציאה לחופש מלכתחילה, לא? להיות חופשי?
בכל אופן, צדה אותנו כזאת אחת שמוכרת טיולים מודרכים בותיקן. היינו בדרך לתור הארוך בכניסה למוזיאון כשהבחורה הזו עם מבטא בריטי ניגשת ואומרת לנו, “תשמעו התור בכניסה איום ונורא אבל לנו יש כרטיסים מראש ואנחנו מכניסים אתכם מיד”.
עכשיו, למי שלא היה ברומא/ותיקן, אם תפתחו ספר טיולים רלוונטי תחת הפרק על הותיקן אתם תראו המון מידע ובראשו המלצה להתכונן לעמידה בתור. אנחנו שכחנו את מדריך ‘פודור’ שלנו בבית אז יש לנו מן מדריכון קטנצ’יק כזה של ‘טיים-אאוט’ שקנינו בסטימצקי בשדה התעופה, ומרוב שהוא קטן אין בו כמעט כלום למעט הקטע על התורים (ותמונה של הותיקן). אז עצרנו להקשיב. ומה לעשות, יש לי חולשה למבטא בריטי, אל תשאלו אותי למה הרי אני עובד עם בריטים כבר שנתיים וחצי ויכול להעיד שהם לא שונים משום אוכלוסיה אחרת (הנה, ניסחתי את זה בעדינות הראויה).
מיד אחרי הקטע של התורים היא התחילה בשיחת מכירה יעילה בטרוף, הבחורה יודעת מה היא עושה. אז היא מכרה לנו את התורים, ואת זה שאין בפנים שום מידע ליד היצירות עצמן וצריך מישהו שיסביר, ויש ככה וככה קילומטרים של מסדרונות שאם תעצרו ליד כל יצירה ל-60 שניות אז זה ייקח 12 שנה עד שתצאו משם ויהיה לכם מראה כמו האפיפיור מרוב שתזדקנו, אז חייבים עזרה לאתר את הדברים המעניינים וכו’. אז הסכמנו.
אז ככה, טיולים מודרכים זה היום היי-טק . כל אחד מקבל מן רדיו כזה עם אוזניה והמדריכה פשוט מדברת למקרופון על דש הבגד ואתה שומע באוזן. ככה לא צריך להידחף ולעמוד ממש ליד המדריך. אפשר אפילו להסתובב בחדר בזמן ששומעים את המדריך באוזן.
ראינו את הקפלה הסיסטינית, כמובן, שבאמת מכילה יותר תוכן ממה שניתן לקלוט בעמידה של של רבע שעה והתבוננות בתקרה, וגם יותר אנשים ממה שיכולים להכניס לחדר. יש הרבה גאונות בטכניקה שבה הפרסקו נוצר, ויש סיפור מאחורי כל דמות וכל ציור. נדמה לי שאולי אנצל את ההזדמנות לקרוא על היצירה הזו באינטרנט, ברגע שיהיה לי זמן. זה פשוט מעניין לשמוע על כל המסרים הסמויים (והגלויים) ששולבו שם. העובדה שמיכאלנג’לו עמד שם איזה 11 שנה וצייר כל יום 18 שעות זה סוג של גאונות גם כן.
ראינו גם המון פסלים וציורים וחדרים מפוארים ועוד חדרים מפוארים אף יותר. כמובן שניסינו לחשב כמה כסף שווה הותיקן אבל זה כנראה מספר שעדיין לא המציאו.
ראינו את האמבט של הקיסר נרו, ששוה יותר ממשקלו בזהב כי הוא עשוי מאיזה גוש של שיש מצרי אדום, שנחשב מאוד נדיר לאורך ההיסטוריה. מצאו עכשיו מצבור של השיש הזה איפשהו בסקנדינביה, ארוע שלא משמח את הותיקן באופן יוצא מן הכלל.
גם היינו בבזיליקת סט. פטר, ומה אפשר לומר, מדהים. אמנם פה ושם מתגנבות ללב מחשבות על שגעון הגדלות של הכנסיה הקתולית, אבל בהערכה להישגים התרבותיים/אמנותיים זה אחד המקומות המרשימים שראיתי. כמעט יכולתי לדמיין עננים מצטופפים ליד התקרה, כה גבוהה וענקית היא הקתדרלה הזו.
אני לא אכנס פה לפרטים נוספים מיותרים, אני עדיין שונא טיולים מאורגנים. המדריכה נתנה קצת ערך מוסף שלא היינו מקבלים אחרת, אבל אני לא רואה עצמי בקבוצה נוספת בזמן הקרוב.
לעומת זאת, משהו שאני ממליץ עליו בחום זה המדריך הקולי (audio guide). זה אחד מהמכשירים האלו ששוכרים בכניסה למוזיאונים ומקבלים הסבר קולי ליד חלק מהיצירות או בחדרים השונים. זה ממש שווה כל אגורה, ומכניס מימד חדש לשיטוט בגלריות ומוזיאונים.
אולי אני נשמע כמו איזה חולה אומנות שכל היום מבקר במוזיאונים, אבל זה ממש לא נכון, לא שיש עם זה בעיה מלכתחילה, מה רע בקצת תרבות. אבל ראשית, אין לי את הצורך ללכת כל הזמן למוזיאונים, אלא רק לפעמים, וכמובן במקומות כמו רומא או פאריס שזה מדהים. שנית, אני גר במנילה, ושם לא הייתי יכול ללכת למוזיאון גם אם הייתי רוצה כי פשוט אין (אם לא מחשיבים את מוזיאון יוצ’נקו, שנמצא בבניין המשרדים שלי, בניין יוצ’נקו, ומתאר, אני מניח, את חייו ופועלו של הבעלים של הבניין, לשעבר שגריר פיליפיני, ואדם עשיר ביותר – ניחשתם נכון – יוצ’נקו).
[ובמאמר מוסגר – אולי יש עוד מוזיאונים, אני חושב שראיתי איזה מוזיאון פצפון, על נושא כזה או אחר, על שם איילה (Ayala), שזו, עניתם נכון, משפחה נורא עשירה שעל שם בניה קרויים גם רחובות והיא גם הבעלים של איזו עיר קטנה (לא, זו לא טעות). בכל אופן, זה בתוך אחד מהקניונים שלהם, ממש מול איפה שהיה מקס ברנר – שבטח לא ידעתם שהגיע לפיליפינים – אבל זה בסדר הוא כבר נסגר מאז, ובכל אופן לא מפתה מאוד ללכת למוזיאון שנמצא בקניון מול המקס ברנר אז נרד מעניין המוזיאונים בפיליפינים בהסכמה הדדית ונחזור לרומא).
אז כפי שאמרתי, מוזאונים ברומא זה חובה, אז הלכנו גם לגלריה בורגזה. וזה היה סיפור מעניין.
—- סוף חלק אחד —-