07th Mar 2010
עידכונים קצרים
בערך עכשיו אני אמור לכתוב את “רומא חלק II” ולספר לכם על “גלריה בורגזה”, אבל נעשה הפסקה לרגע לטובת מספר עידכונים קצרים מהשטח.
אז ככה, כולכם יודעים שבקרוב מצטרף חבר חדש למשפחה. החלטנו ליטל ואני לעבור לדירה גדולה יותר שבה נוכל גם “לארח” מטפלת פיליפינית (יש פה כל כך הרבה פשרות במדינה הזו, לפחות נהנה ממה שטוב). אז שכרנו מקום מדהים במגדל ליד הדירה הקודמת שלנו, קומה 39, נוף פתוח, חלונות מהרצפה עד התקרה בכל החדרים (כולל החדר אמבטיה שלנו – מדהים), רצפות פרקט, 160מ”ר, חדשה מהניילון עוד לא גרו בה, בקיצור סבבה של דירה. אגב, דירה כזו קונים במנילה בערך ב-370 אלף דולר שזה סכום שבת”א יקנה משהו בערך חצי גודל ורבע סטנדרט, רק מה – זה במנילה – פיכס.
עכשיו, במנילה דירות לרוב מגיעות מרוהטות, אבל הדירה שלנו ריקה לחלוטין ולכן החלטנו שהגיע העת לקנות רהיטים לפי הטעם שלנו מתוך מחשבה שניקח אותם איתנו כשנעזוב. השלב הזה, שבו זוג כבר מגיע להחלטה להוציא כסף על ריהוט הוא לרוב די נדיר (כשקונים בית?) אבל מאוד כיף. ברגע שהמחסום הפסיכולוגי נשבר ומוכנים להוציא את הכסף חוויית הקנייה היא מעולה. מסתובבים בחנויות עם המון מבחר, המוכרים רודפים אחריך ואפשר לפנטז איך רהיט כזה או אחר ישתלב. וגם אפשר לקנות את הרהיטים שתמיד רציתם. נניח ספה גדולה ורכה מבד מדהים, או כורסאות מפנקות מעור משופשף כדי לעשות פינת קריאה, או שולחן קפה מעץ מיוחד – מה שעובר לכם בדמיון.
אז זהו, שלא.
יצאנו למסע הרכש מאוד נלהבים ונכתשנו עד דק. מיימי לא עברה עליי חוויית קניות כל כך מבאסת. אני מחשיב עצמי כבוגר מסלול סיירת מנילה וקשה מאוד להפתיע אותי כשזה מגיע לטמטום פיליפיני אבל הפעם היה קשה, קשה.
ראשית, הם מתנהגים כאילו עושים לך טובה שבכלל מוכרים לך משהו. בנוסף, המוכרים בחנות אף פעם לא יודעים שום דבר. נניח רצינו לקנות מקרר,הבחור שעומד ליד המקררים לא יידע לומר מה הנפח של המקרר. או מה המידות שלו. הוא גם לא יכול להתמקח על מחיר כי הוא צריך לקרוא למנהל. בעצם, הוא רק יודע להגיד לך שזה מקרר. באמת תודה.
בין שאר החפצים, החלטנו לקנות ספה. אי אפשר לקנות ספה נורמלית במנילה. או שקונים ספה איטלקית מיובאת ב-50 אלף שקל או שקונים ספה פיליפינית מגעילה ב-1500. אין פה איקאה כי הם לא פותחים סניפים במדינות שבהן צריך לשלם שוחד (מדיניות ראויה לשבח, אבל היה עדיף שיחכו אחרי שאנחנו עוזבים את הפיליפינים). בקיצור, בעיה.
אז מה שעושים אנשים זה ללכת לנגר שיבנה על פי הזמנה. זו כמובן החלטה מסוכנת כי לא בהכרח אפשר לסמוך על החבר’ה האלה שיספקו סחורה בהתאם לסיכומים, אז החלטנו לשמור על העיסקה ממש פשוטה. ראינו תמונה של ספה שהם עשו, אמרנו “אנחנו רוצים כזאת בדיוק, ברוחב כזה ובעומק כזה” וקנינו את הבד בעצמנו בחנות בדים. אה, וביקשנו שהכריות יהיו, ואני מצטט, “super soft”.
חודש אחר כך הגיעה ספה. הבד אחלה, עיצוב כמו שהסכמנו. אבל מה, הכפות רגליים שלנו לא מגיעות לרצפה כשאנחנו יושבים עליה, מרוב שהיא גבוהה.
מיותר לציין את עומק האכזבה והתסכול, אז עכשיו הם חוזרים לקחת אותה כדי לבדוק אם אפשר לתקן. כמה מטומטם אפשר להיות. אה, והכריות – קשות כמו אבן.
אז ככה ממררים לנו את החיים כבר חודשיים עם הריהוט. למדנו שאפשר לקנות פה רק מה שרואים בחנות כפי שהוא ועם מינימום שינויים. אחרת, אלוהים לבדו יודע מה תקבלו בסוף.
טוב, אז החלטנו שצריך קצת לנוח מהטימטום והזמנו חופשה בבוהול, במקום האהוב עלינו. הגענו לשדה התעופה, עשינו צ’ק אין וישבנו ליד השער. כשהגיע העת לעלות למטוס השער נפתח, הלכנו בשרוול עד קצהו, איפה שאמור להיות מטוס. רק שבמקרה שלנו, הכווינו אותנו ימינה מדלת השרות של השרוול, במורד מדרגות ברזל אל רחבת המטוסים אל אוטובוס שחיכה. האוטובוס לקח אותנו לשרוול אחר, שם עלינו למעלה במדרגות אל דלת השרות, וממנה הופ אל המטוס המחובר בקצה. אני שם כסף שאף אחד מכם לא חווה משהו כזה!
בחופשה, אגב, היה מעולה. כמו תמיד.
נהנה מאוד לקרוא את הבלוג שלך,כתיבה מעולה
ומצחיק כמה שאתה צודק.
אני מתגורר כאן בסיבו. רואה את בוהול מהחלון אבל אף פעם לא ביקרתי. ישראלי יחיד בסיבו למיטב ידיעתי.מתגעגע לדבר קצת עברית.
ואגב בעלי מקצוע פיליפינים: יושבים שני חברים במסעדה ואומר אחד לשני ספר בדיחות על פיליפינים. אומר החבר זה קשה, יש רק שני בדיחות על פיליפינים כל השאר זה נכון.