03rd Nov 2007
האוזן המתוקה שלי
במנילה תמיד חם, תמיד לח. כאשר מסתכלים מהחלון אפשר לראות בחוץ אפור ואנשים עם מטריות, ולרגע אחד במזגן נדמה שממש חורף. אבל אז אתה יוצא החוצה ומגלה שבעצם חם. יש משהו נחמד בזה שאין שום סיכוי להצטנן מהמזג אויר (מה שאי אפשר לומר על המזגנים).
אני קם ומתארגן, ושולח הודעת טקסט לנהגים שאני צריך הסעה למשרד. יש משהו נעים ומטריד בנסיעה עם נהג של החברה לעבודה. מצד אחד פינוק, אני שם ראש ומנמנם בדרך. מצד שני, אובדן מוחלט של עצמאות.
אני מגיע למשרד ומתמקם. לאחרונה עברתי מקום והיום יש לי נוף מהקומה ה-43 אל העיר שנפרשת, צפופה ודחוסה, עד להרים באופק. לרוב הראות גרועה ולא רואים את ההרים, רק את העיר שנמשכת.
אין קפה במטבחון עם עובדים אחרים על הבוקר, זה לא משהו שעושים אצלנו. לעומת זאת, יש בירה בערב בפאב, למי שמעוניין (אני לא). אני מתחיל את היום במרץ ולרוב לא ממש עוצר עד 18:00. הכל דחוס ודחוף ודינמי. יש המון עבודה ומעט זמן. במובן זה, אני בבית.
בערב אני לרוב משתדל לחתוך, כדי לחבור לאישתי המקסימה. מקסימום, אני ממשיך לעבוד עוד קצת מהבית אבל אני מקפיד לצאת מהמשרד אלא אם יש משהו חשוב באמת. לאחרונה אנחנו משתדלים לאכול בערב בבית, או מקסימום להיפגש עם חברים כי יציאה למסעדות כבר יצאה לנו מכל הכיוונים. ארוחת ערב ישראלית של ביצים וטוסט וסלט מעולה זה משהו שאי אפשר להחליף.
בסופי שבוע אנחנו נפגשים עם הרבה אנשים, או יוצאים מהעיר דרומה לאנילאו או לאחד האיים כדי לצלול. אתמול בערב היה ערב פוקר ונפגשנו חבורה שלמה של אנשים. היה מצחיק ומפתיע שאני ואביב נשארנו אחרונים ליד השולחן עם ערימה ענקית של ז’טונים כשבעצם שנינו השחקנים הכי לא מנוסים בחבורה. בסוף הוא ניצח, שאפו. בבוקר, קמתי עם כאב ראש מהאלכוהול.
אני מרגיש קצת כמו בצבא, מצד אחד הזמן טס ומצד שני אתה מרגיש שיש פז”ם לדפוק. אני אוהב לשאול את עצמי איפה נהיה עוד שנה וחצי מהיום, ויש משהו נחמד בזה שפשוט אין לי מושג. אני וליטל מסכימים שהעולם פתוח לחלוטין ושהיום יש לנו את היכולת והכלים לנסות כל מקום. שומר המסך של הטלביזיה בסלון מראה תמונות מהטיולים שלנו בעולם וזה תמיד עושה לי חשק לעוד.
אז מה קרה לאוזן המתוקה שלך? זאת שבצד של החלון קיבלה צבע?