10th Feb 2008
סתם מחשבה
ברצוני לדבר על תשתיות.
אני יודע, זה נשמע כמו שעמום המחץ.
לא, אני לא מעלה את הנושא במאמץ נואש להראות את ההבדלים בין “כאן” ל-”שם”, מדובר על משהו חשוב. לידיעתכם, ישנו הבדל עצום בין ישיבה בסלון בתל אביב או בהוד השרון תוך ניהול שיחה על איך כשרבין בנה מחלפים “היה ממש טוב” ובין חיים במדינה שבה אתה חש את נושא התשתיות על בשרך יום יום.
כשאני מגיע להונג קונג בידיעה שמהשדה לאי יעברו בדיוק 25 דקות זה עושה לך משהו בכל הגישה לתכנון זמן. כשאני מוותר על נסיעה לצפון הפיליפינים כי אין לי חשק לבלות 8 שעות על הכביש בנסיעה של 300 קילומטר זה גם עושה משהו. זה יכול לעצור מדינה שלמה מנטלית והם אפילו לא ירגישו – כי כולם מתנהגים כך באותה מדינה.
נא לא לקפוץ, אבל טיול בהודו זה לא מספיק. בכלל, לכל מי שחושב שאפשר בטיול להבין את משמעות החיים במדינה כזו או אחרת, משלה את עצמו. אני טיילתי במזרח לפני שעברתי לכאן ואני יכול לאמר לכם שרק בדיעבד קלטתי את השוני התפיסתי שיש לנו כשאנחנו “במצב טיול” לעומת “מצב חיי יום יום”. ההסתכלות שלנו אחרת כשאנחנו מגיעים למקום בידיעה שנבלה בו שנתיים באותה שכונה, אותה עיר, אותם אנשים, אותה מכולת או קניון או מה-שלא-תבחרו. הסובלנות שלנו משתנה (אין), כמו גם הנכונות שלנו לקחת דברים בקלות. כשאתה צריך להגיע לעבודה, שעתיים איחור סטייל “זמן הודו” זה ממש לא מגניב וממש לא סיפור לתייק כדי לספר אחר כך בבית לחברים.
נושא התשתיות זה משהו שאני מרגיש בעצמות כל פעם שאני מגיע למנילה. משק שלם, כלכלה של מדינה, מושפעים ממשך הזמן שלוקח להגיע לפגישה, לייבא ציוד, להשיג רישיון כזה או אחר. זה משפיע על האוירה. ממצב שבו הכל קל ואפשרי אתה עובד למצב ספיגה שבו הכל קשה. זה מסוג הדברים שמרגישים וקשה להסביר. וזה גורם לי לחשוב, האם המנהיגים שלנו באמת מבינים, בבטן, את החשיבות העצומה שיש לתשתיות על חוסנה הלאומי של המדינה. קשה לי להאמין, ואגב, זה נכון גם לגבי חינוך.