07th Sep 2008
רצח בוצע במנילה הערב
לפני חודשים מספר התקשר אלינו טריסטן, חבר מקומי במנילה והבעלים של מועדון היוגה שבו ליטל מתאמנת. הוא בישר לנו כי הוא יכול להשיג כרטיסים להפקה מקומית של “סיפור הפרברים”, אחד ממחזות הזמר המפורסמים בכל הזמנים. גם אם אינכם יכולים לשים אצבע על שירים מהמחזה אני מבטיח לכם כי אם אשמיע לכם אותו תזהו את רובם מייד.
לאחר התלבטות קצרה בסגנון “הממ… מחזה בהפקה פיליפינית עלול להיות בעייתי משהו” החלטנו ללכת על זה. טריסטן אמר שהוא יסדר את הכל ושיהיה מצויין. אחלה. שכחנו מזה.
שלשום הגיע הערב הנורא. טריסטן שלח לנו הודעות טקסט שבהן הסביר לנו שאסור לבוא עם כפכפים להופעה, חשוב לאכול כדי להחזיק מעמד לפחות עד עשר, ניתן להתגנדר אבל לא חובה ושכדאי להביא משהו חם. הדלתות נפתחות בשבע ההצגה מתחילה בשמונה והוא יפגוש אותנו בפנים.
חמושים בהוראות מפורטות אלו יצאנו מהבית בשבע. בילינו 45 דקות בפקק עד שהתרחקנו 300 מטר מהבית ועוד 5 דקות בנסיעה ממש לתיאטרון והגענו ממש בזמן. זה בעצם אומר שהגענו חצי שעה לפני הזמן כי אין מצב שההצגה מתחילה בזמן בפיליפינים, ואכן כך היה.
תשמעו, אתם מכירים את המקרים האלו שאתם מורידים צפיות כדי להנות ממשהו בינוני ובסוף הוא כל כך גרוע עד שיש לכם דמעות בעיניים כאילו חתכתם שעה בצל? תדמיינו לכם חבורה של ילדים מוכשרים בכיתה ג’ (או לחילופין מבוגרים מן היישוב שאוהבים לשיר במקלחת), שימו אותם על הבמה ותראו מה יוצא.
מערכת ההגברה עשתה רעשים כאילו זה רדיו שלא מכוון בדיוק על התחנה, הצוות רקד כאילו.. כאילו.. לעזאזל אני לא יודע להסביר כמו מה הם נראו. פינגווינים אולי. השירה הייתה ברמה של קריאוקי פלוס.
חצי שעה אחרי ההתחלה, לאחר שכבר החלפנו מבטים מלאי משמעות עד זרא, ליטל הסתכלה עלי בניסיון לאמץ גישה חיובית ואמרה בטון פולני שכזה “נו, ברודווי זה לא”. ואז שנינו ביחד התחלנו להחנק מצחוק ולא יכולנו להפסיק חמש דקות. פדיחה.
המחזמר נמשך שעתיים וחצי. שעה ראשונה סבלנו במין גישה מתנשאית (לצערי). בשעה שלאחר מכן ניכנסו למין מצב קטטוני. בחצי שעה האחרונה הרגשתי כאילו כל דקה זה נצח. המחיאות כפיים בסוף היו סוערות במיוחד. נו, פיליפינים.
מכיוון שהיה זה ערב הפתיחה החגיגי, עלה בסוף הבמאי כדי לדבר עם הקהל. הוא הסביר שהם כמעט ביטלו את המחזה מכיוון שהם בהתחלה לא הצליחו למצוא קבוצה של צעירים שיכולה לשיר וגם לרקוד. רציתי לאמר לו שגם בסוף הם לא מצאו, אבל מילא.
היה קטעים. חוויה לזכור לכל החיים.