אני זוכר שכשעזבנו את הארץ לפיליפינים, ישבנו ליטל ואני במטוס אל-על להונג קונג והיתה לי מן תחושה בבטן של יציאה לדרך חדשה, התרגשות וחרדה.

רובנו כל כך אוהבים את אשליית השליטה בחיים שלנו. שהכל מוכר וקל, ואנחנו יודעים מה אנחנו אמורים לעשות ואיך לעשות את זה.
יש כל כך הרבה דברים שצריך ללמוד מחדש כשעוברים למדינה אחרת, שלרוב אנשים לא מדמיינים. השאלות הקלות הן איפה הפקקים ובאיזה שעות. איפה כדאי לאכול. מה זה מחיר נורמלי לעגבניה ואיפה קונים כלי בית.

אחר כך נתקלים בשאלות הקשות שקשורות ביכולת לזהות מתי עיסקה היא טובה, על מי אפשר לסמוך ומה מומלץ לעשות ולא לעשות.
למדתי מאז, בכל מיני דרכים, שרוב האנשים לא מוכנים לעשות את הצעד שייקח אותם למדינה אחרת. הם יכולים לדבר על זה ולעשות קולות של כמעט ובסוף ימצאו את התירוץ לסגת. אבל מי שמעוניין וגם מצליח במעבר כזה מקבל פרספקטיבה מעניינת על העולם, שהופך להיות מקום מאוד מאוד קטן.

ועכשיו אנחנו עדיין פה, ובפעם הראשונה אני מרגיש כמעט בנוח. אמנם הפיליפינים עדיין משגעים אותי יומיומית ואני לעולם לא אתרגל לטמטום, אבל לפחות יש לי בועה די נוחה ובשביל מישהו כמוני לאמר משהו כזה זו הקרבה של עקרונות, לא פחות!

קנינו מיטה לתינוק בשבוע שעבר וכמעט השלמנו את רכישת כל הרהיטים. היום סיימתי קצת עבודת בית על הרמקולים שתלינו בסלון והסאונד של המערכת מעולם לא נשמע טוב כל כך. נחמד.

ישנם מספר אנשים שאנחנו מכירים שעוזבים את מנילה בקרוב וזה קצת מבאס. חיים במקום כמו מנילה, שבו לרוב לא משתקעים לתמיד, משמעותם שעד שהתחברתם עם אנשים חלקם כבר עוברים למקום הבא. אבל מצד שני אנחנו מכירים עכשיו אנשים שנמצאים בכל מיני מקומות בעולם.

נסעתי להונג קונג לפני מספר ימים לפגישות עבודה. הפגישות היו טובות ובערב הראשון הלכנו להופעה של Tears for fears, שהיתה נחמדה מאוד. אחד מאיתנו אירגן לעצמו משלוח של מכשירי iPad שהגיעו מארצות הברית, ובהחלטה של רגע שאלתי אותו אם הוא רוצה למכור לי אחד. אז אני עכשיו בעלים של מכשיר iPad חדש ומאוד מרוצה ממנו. דמיינו את היכולת לשבת על הספה עם לוח דק שפותח חלון אל כל העולם, בצבע וצליל.

יש אפליקציות שנותנות עושר של מידע בבישול ויש כאלה שביין, או חדשות או מוזיקה. יש למשל אפליקציית מוזיקה שאפשר לזמזם או לשיר לה והיא מזהה את מה ששרת ונותנת לך לקנות את האלבום או לראות את הקליפים ביו-טיוב ולאתר מוזיקה דומה באינטרנט. זה לא חדש, כבר יש דברים דומים ל-iPhone אבל מדהים שזה עובד חלק.

ניסיתי לשיר את One Caress של דפש-מוד וליטל התחילה לצחוק בקול רם (היא טוענת בלהט שהשירה שלי כל כך גרועה שצריך לאסור אותה בחוק. אני מסכים איתה בלב שלם, השירה שלי כל כך גרועה עד שהאדם היחיד ששר גרוע ממני זו היא).

בכל אופן, שרתי לאפליקציה של ה-iPad. התוכנה חשבה כמה שניות – והחזירה לי רשימת שירים ביפנית. ליטל כמובן ראתה זאת כהוכחה למה שהיא טוענת כבר שנים. אבל אז במבט מקרוב גיליתי שהשיר הראשון (!) ברשימה היה השיר ששרתי. רק שירים שתיים ומטה היו ביפנית. מדהים! ניסיתי עוד כמה שירים והתוצאות היו פחות אקזוטיות ומדוייקות לחלוטין. פלאי הטכנולוגיה.

אז עכשיו אנחנו בסוף שבוע ארוך מכיוון שיש בחירות בפיליפינים מחר, וזה יום חופש. ייעצו לנו לא להסתובב יותר מדי בחוץ כי יש לפיליפינים, שבדרך כלל הם עם רך, נטיה לרצוח את המועמדים שלהם ולא כדאי להיות בסביבה כשזה קורה. אז נראה, אולי אני אנצל את הזמן כדי לשחק קצת עם הצעצוע החדש. הכל תלוי אם אצליח לחלץ אותו מידיה של אישתי היקרה – אני מביא הביתה מכשיר שמגדיר מחדש את חוויית המשתמש הדיגיטאלית והיא לא מוכנה להפסיק לשחק עליו סוליטייר. הגיוני.

הסיפור ארוך, ואף עצוב, ואולי אספר אותו יום אחד מסביב למדורת השבט לאחר שהפצעים יגלידו.