ליטל ואני חגגנו יום נישואין שני בפלאוואן (Palawan).למה לבזבז זמן, נגיע ישר לעצם העניין:

עלינו על מטוס קטן, מהסוג שאנו אוהבים לכנות בחיבה Chicken Plane כי הוא מזכיר לי את המטוסים המצ’וקמקים מאינדיאנה ג’ונס שאתה טס בפנים וקשורים מאחור תרנגולות וחזירים:

From Trip to El Nido Lagen resrot in Palawan

וזה מה שראינו בדרך:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

ירדנו מהמטוס, ועלינו על סירה לכיוון האי לאגן (Lagen):

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

ועד מהרה אפילו הגענו, וקיבלנו קבלת פנים חמה בדמות שירה וריקוד בשפה הילידית המקומית:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

כן, אנחנו צילמנו את כל התמונות האלו, במצלמת כיס פשוטה. כשהמקום מדהים לא צריך הרבה יותר.

למקרה שאתם סקרנים, אנחנו נשארנו בבקתה השניה משמאל

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

אחרי יום של רביצה ומסג’ים

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

יצאנו למחרת לטיול בלגונות של מינילוק (Miniloc Island):

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 
התמונה למעלה צולמה בלגונה הגדולה של האי. כל כך יפה, אבל הלגונה הקטנה מדהימה לא פחות. למי שלא זוכר מהפוסט שכתבתי בשנה שעברה הלגונות הן מערות עתיקות בנות מאות מליוני שנים, שהתקרה שלהם קרסה. בכניסה ללגונה הקטנה זה הדבר הראשון שרואים:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

המים כל כך צלולים עד שאפשר לראות את הסלע שעליו אני עומד בתמונה הזו:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

ליטל ברגע של שלווה:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

כשיצאנו החוצה מהלגונות עצרנו עם הקייאק בחוף קטן כדי לתפוס שלווה לפני שחוזרים לסירה:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

המראות קשים, אני יודע. גם אנחנו הרגשנו שחייבים קצת להירגע אז לקחנו את אחת הסירות לאי פנגאלויאן (Pangaluyan Island) שבו אפשר לתפוס ארוחת צהרים, קצת שלווה ויופי של נוף אם מוכנים לטפס למעלה לפסגת שבמרכז האי:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

בילינו מספר ימים נעימים באיזור, ובסוף חזרנו לשדה התעופה של אל-נידו שבו הגיע מטוס התרנגולות לאסוף אותנו חזרה. תמונות של שדה התעופה וסביבתו:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

אני יודע, שדה התעופה של הונג קונג זה לא. למי שמעוניין במצגת התמונות המלאה – בבקשה:

לאחר התלבטות קצרה בסגנון “הממ… מחזה בהפקה פיליפינית עלול להיות בעייתי משהו” החלטנו ללכת על זה. טריסטן אמר שהוא יסדר את הכל ושיהיה מצויין. אחלה. שכחנו מזה.

שלשום הגיע הערב הנורא. טריסטן שלח לנו הודעות טקסט שבהן הסביר לנו שאסור לבוא עם כפכפים להופעה, חשוב לאכול כדי להחזיק מעמד לפחות עד עשר, ניתן להתגנדר אבל לא חובה ושכדאי להביא משהו חם. הדלתות נפתחות בשבע ההצגה מתחילה בשמונה והוא יפגוש אותנו בפנים.

חמושים בהוראות מפורטות אלו יצאנו מהבית בשבע. בילינו 45 דקות בפקק עד שהתרחקנו 300 מטר מהבית ועוד 5 דקות בנסיעה ממש לתיאטרון והגענו ממש בזמן. זה בעצם אומר שהגענו חצי שעה לפני הזמן כי אין מצב שההצגה מתחילה בזמן בפיליפינים, ואכן כך היה.

תשמעו, אתם מכירים את המקרים האלו שאתם מורידים צפיות כדי להנות ממשהו בינוני ובסוף הוא כל כך גרוע עד שיש לכם דמעות בעיניים כאילו חתכתם שעה בצל?  תדמיינו לכם חבורה של ילדים מוכשרים בכיתה ג’ (או לחילופין מבוגרים מן היישוב שאוהבים לשיר במקלחת), שימו אותם על הבמה ותראו מה יוצא.

מערכת ההגברה עשתה רעשים כאילו זה רדיו שלא מכוון בדיוק על התחנה, הצוות רקד כאילו.. כאילו.. לעזאזל אני לא יודע להסביר כמו מה הם נראו. פינגווינים אולי. השירה הייתה ברמה של קריאוקי פלוס.

חצי שעה אחרי ההתחלה, לאחר שכבר החלפנו מבטים מלאי משמעות עד זרא, ליטל הסתכלה עלי בניסיון לאמץ גישה חיובית ואמרה בטון פולני שכזה “נו, ברודווי זה לא”. ואז שנינו ביחד התחלנו להחנק מצחוק ולא יכולנו להפסיק חמש דקות. פדיחה.

המחזמר נמשך שעתיים וחצי. שעה ראשונה סבלנו במין גישה מתנשאית (לצערי). בשעה שלאחר מכן ניכנסו למין מצב קטטוני. בחצי שעה האחרונה הרגשתי כאילו כל דקה זה נצח. המחיאות כפיים בסוף היו סוערות במיוחד. נו, פיליפינים.

מכיוון שהיה זה ערב הפתיחה החגיגי, עלה בסוף הבמאי כדי לדבר עם הקהל. הוא הסביר שהם כמעט ביטלו את המחזה מכיוון שהם בהתחלה לא הצליחו למצוא קבוצה של צעירים שיכולה לשיר וגם לרקוד. רציתי לאמר לו שגם בסוף הם לא מצאו, אבל מילא.

היה קטעים. חוויה לזכור לכל החיים.

אני יורד למטה, מאתר את כולם ומתקרב. כבר עכשיו אפשר להרגיש את הזרמים מתחת למים, ואני יודע שהם הולכים להתחזק כי צללתי באתר הזה בעבר. קשה לי לשקוע אל העומק, אני מעט קל מדי. זה מוזר, אני מכיר את הציוד שלי ויודע בדיוק כמה משקולות לקחת לצלילה. מדובר על סטיה מינימלית אז אני ממשיך.

כולנו מתכנסים ומתקדמים אל ה’אוכף’, שני רכסי שוניות תת-מימיים. הזרם אמור לעבור דרכם מהר במיוחד. אנחנו נעבור בפתח ונחתוך ימינה כדי להסתתר מהזרם מאחורי השונית. הצלילה מנקודה זו ואילך תהיה קלילה.

עבודה קשה, הזרמים מגיעים מימין והקבוצה נצמדת לקרקעית, עוברת מסלע אל סלע. אני מרגיש את הריאות שלי עובדות במלוא הקצב. אני לא צמוד לקרקע ומעט חשוף לזרם כי יש לי תחושת לחץ באוזן ימין. אני עולה למעלה מעט כדי לתקן ומסדר את הנושא. ראש למטה, רגליים למעלה, צונח אל הקרקעית וממשיך כרגיל, אבל קצת יותר עייף. אני מרגיש את המאמץ ושואל את עצמי מה מצב האויר של החברים ושל ליטל. מניסיון אני יודע שבמאמץ כזה אפשר לאבד את כל האויר תוך 15 דקות. אני מציץ במד לחץ האויר ורואה 150 בר. קצת מוקדם, אבל תיכף עוברים את האוכף.

עוברות מספר דקות והזרמים תוקעים את כולנו על הקרקעית. אני מסתכל מסביב ורואה אנשים צמודים לקרקע, לא מצליחים לזוז קדימה ולא מעיזים לעזוב את הסלעים כדי לחזור. עוברות חמש דקות. אנחנו בעומק 20 מטר, זרם מטורף, הריאות עובדות קשה.

אני מעט מאחור ומשמאל לליטל כשהיא מאבדת אחיזה מהסלע. הזרם מרים אותה מהקרקעית ולוקח אותה לאחור. שפת הגוף שלה משתנה ברגע, ואני יכול ממש לראות מה עובר לה בראש. היא מדמיינת את הזרם לוקח אותה החוצה אל הים הפתוח ולא ברור לה אם שמתי לב. אני משחרר אחיזה ונותן לזרם לקחת אותי. סוטה ימינה, תופס את הזרוע שלה ומושך. עוברות שלוש שניות לפני שהיא מבינה שאני איתה, ומביטה בי. אני מסמן לה “לאט” ויורדים למטה אל הקרקע. מצאנו פינה מוגנת ואפשר לנוח לרגע. ליטל שולחת אלי נשיקה ענקית, כאילו אומרת לי “חביבי, תזמון מושלם. ממש נלחצתי” ומאותו רגע אנחנו צמודים.

אנחנו כבר 10 דקות תקועים ב-20 מטר, צורכים אויר בכמות מטורפת. מדריך הקבוצה מקבל החלטה אומללה ומתחיל לחזור לאחור. אם היינו צוללים נגד זרם חזיתי הייתי מבין, כי חזרה לאחור מאפשרת שחייה עם הזרם. אבל הזרמים מגיעים מהצד וכל מה שהשגנו זה שעכשיו הוא בא משמאלנו במקום מימיננו. אני ממש לא מרוצה. אנשים נאבקים כדי לעקוף את השונית הקרובה. ליטל מחזיקה לי את היד ואני נאבק כדי להתקדם. מאבד אחיזה ועף 10 מטר לאחור. מתקדם. עף לאחור. יש לי פחות מ-100 בר אויר במיכל.

אחד מהחברים מספיק קרוב כדי לראות אותנו, אני מסמן לו שאנחנו חייבים לשחרר ולתת לזרמים לקחת אותנו. אנחנו נעלה חזרה למעלה ונסמן לסירה לאסוף אותנו, אבל חצי מהקבוצה כבר עקפה את השונית והוא מחליט לנסות להגיע אליהם.

המשקל של המיכל שלי קטן ככל שהוא מתרוקן וקשה לי להשאר צמוד לקרקע. אני מרגיש שהריאות שלי מתפוצצות. משתלטת עלי תשוקה אדירה להוציא את הוסת מהפה ולקחת נשימה עמוקה של אויר. המוח שלי מתפצל לשניים. צד אחד מרגיש את הלב דופק, האויר נגמר, השרירים כואבים. מת לזרוק את הכל ולהתחפף מפה. הצצה במד לחץ – נשארו לי 50 בר. אני מרים ראש למעלה ורואה את פני המים רחוק למעלה, השמש מנצנצת עליהם וזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם אבל לא יכול להגיע.

הצד השני שלי מסתכל ממרחק ואוסף רשמים כאילו אני חזרה בקורס צוללני הצלה: אני סובל ממקרה קלאסי של מצוקה גופנית שמובילה ללחץ נפשי. לחץ נפשי שמוביל לשגיאות בשיקול דעת וסיכוי מוגבר לתאונת צלילה. במקרים כאלו צריך לעצור, לנשום, לחשוב ורק אז לקבל החלטות. אני עוצר הכל, נאחז בשונית ונושם. ונושם. אני לא מצליח להאט את קצב הנשימה שלי וזה מפחיד אותי. אני מסתכל קדימה ורואה שאין סיכוי שאני עוקף את השונית הזו ועולה בצורה מבוקרת מבלי שייגמר לי האויר. אני ב-30 בר. בעומק ורמת המאמץ הנוכחיים יש לי בערך 5 דקות של אויר.

מחשבה על שיחרור והיסחפות לים בזרמים האלו נראית לי כמו סיכון. אני נזכר בצוללנים האוסטרלים שנשכחו בלב ים ואף פעם לא מצאו אותם. אני מעריך שיש סיכון קטן מאוד שזה יקרה לנו כי אנחנו עם קבוצה של חברים. מצד שני, אנחנו בפיליפינים. זו מדינה שאם התרסקת בתאונת דרכים על הכביש ייתנו לך לחכות 5 שעות עד שיגיע אמבולנס. החלק החייתי שלי מרגיש את האויר נגמר.

אני לא בטוח שככה או ככה אספיק להגיע למעלה מבלי לשבור כמה חוקים. מבט אחרון מסביב, ליטל מסתכלת עלי ומסמנת לי שמדריך הצלילה אידיוט. היא רגועה לחלוטין. אני מסמן לה שחייבים לעזוב את הקבוצה ולעלות למעלה. היא מתלבטת מספר שניות. אני מסמן לה שתסמוך עלי, גם לה בטח אין הרבה אויר. היא מסמנת שאין בעיה, נעלה.

עוזבים את הקרקעית, הזרמים מרימים אותי בתנופה. אנחנו מחזיקים ידיים, ונסחפים ביחד. 16 מטר עומק, וממש קשה לי לשמור על עליה מבוקרת. אני קל מדי, והזרמים תופסים אותנו ומטיסים אותנו למעלה. מחשב הצלילה מתחיל לצפצץ ולהבהב שחייבים לעצור. העולם מתגלגל, קרקעית, ים, קרקעית, ים. הקרקע רחוקה נורא, לא עברו 3 שניות וכמעט הגענו למעלה. לא טוב. אני משלים גלגול על הגב, רגליים למעלה, ראש למטה ואני שוחה בכל הכח. נעצרנו בחמש מטר. עומק מושלם לעצירת בטיחות אחרונה לפני עליה. יש לי 20 בר, ועכשיו צריך לחכות 3 דקות. בעומק כזה כל בר אויר שווה הרבה יותר זמן מאשר למטה.

לליטל אין בעיות דומות, היא מחזיקה אותי למטה כדי שלא אצוף למעלה. אני הפוך על הראש ושוחה כל הזמן כדי להתרחק מפני המים. הזמן עובר לאט. 3 דקות של נצח. אני מחזיק את מד האויר מול הפנים שלי ומסתכל על המחוג. הוא נשאר יציב למדי ב-15 בר ואני יודע שנגיע למעלה. עכשיו רק מקווה שלא עלינו מהר מדי.

הזמן עובר והמחשב מסמן שאפשר להמשיך. אנחנו צפים למעלה ואני מוציא ווסת מהפה ומסתכל מסביב. נסחפנו בשלוש דקות 100-150 מטר מהסירה. קרוב יותר ממה שחששתי. מרים בלון סימון וקורא להם לבוא. ווסת האויר שלי נמצא בזרימה חופשית כי הלחץ במיכל נמוך מדי. אני ממלא אויר במאזן ציפה לפני שייגמר.

אחר כך על החוף אני מפרק את הציוד. בחיים שלי לא ראיתי מיכל אויר ריק לחלוטין אחרי צלילה. מסובב את השסתום ולא יוצא שום דבר.

 
ליטל:

נסענו לאנילאו ליום של צלילות, זה המקום הכי קרוב למנילה שאפשר לצלול בו, ולא צריך לטוס. הצלילות שם ממש יפות. נשמע קלאסי לסופשבוע. הבעיה עם אנילאו היא שלמרות שהיא רחוקה רק 80 קילומטר ממנילה, הכבישים ממש גרועים וזה לוקח משהו כמו 3 שעות. בסופשבוע הזה בגלל הפקקים לקח לנו קצת יותר מחמש… כבר יותר קל לטוס.

המקומות באנילאו ממש ממש בסיסיים. הטוש בחדר מכוון על השירותים, ואין ממש מים חמים. האוכל שמגישים שם ראה ימים טובים יותר, אבל ניחא זה רק יום.

הגענו בחצות, וקבענו עם החברים לקום בשמונה בבוקר, לאכול ולצאת לצלול. בערך ברבע לשבע אנחנו מקבלים אס אמ אס שאומר לנו “אנחנו כבר בחנות צלילה, בואו תצטרפו”. אפשר להבין איך החברים שלנו התעוררו מוקדם, עם כל מה שלאנילאו יש להציע (ממש לא הרבה), כל מה שאתה רוצה לעשות זה לצאת עם הסירה ולצלול.

אני ואיתמר כבר ערים, אבל איתמר שהוא ממש לא איש של בוקר, רוצה לעשות הכל בקצב הרבה יותר איטי. אנחנו מגיעים לחנות צלילה, פוגשים את החברים ואחרי התלבטות מחליטים לותר על הצלילה הראשונה ולהצטרף אליהם אחרי ארוחת הבוקר.

בזמן שאנחנו מחכים, אנחנו מגלים שעוד ממש אין ארוחת בוקר, ואין אפילו חלב לקפה.. אני קופצת לחדר להביא סדוויצים שהכנתי לנו עוד במנילה, אבל מגלה שהם כבר התקלקלו מהחום. אני כבר מצטערת שאנחנו לא על הסירה..

אחרי שהחברים שלנו חוזרים וכולנו אוכלים ביחד, אנחנו כבר ממש רוצים להיות במים. רק לפני שבועיים חזרנו משבוע של ספארי צלילות בטובטהה שהיה מדהים. למרות שאנילאו עצמה משעממת לאללה, האתרים שם באמת יפים, ואם זה יזכיר אפילו בקצת את טובטהה זה פשוט תענוג. יאללה.

בחרנו לצלול באחד האתרים הכי יפים באנילאו בשם בהורה. צללנו שם כבר לפחות שלוש פעמים, ותמיד מאוד נהננו. זו הפעם הראשונה שאנחנו באנילאו בעונה של הצלילות (מרץ-מאי) אז הציפיות עולות. לפני שאנחנו יורדים לצלול הדייב מסטר מוציא לוח ומסביר לנו את תוכנית הצלילה. אני מתפלאת. פעם ראשונה שאני שומעת דייב מסטר בפיליפינים נותן כזה תדרוך. כמו שהוא מסביר את התוכנית זה נשמע כאילו אנחנו יוצאים לגיבוש צה”לי לא לצלול. מצד שני פעם ראשונה שאני שומעת דייב מסטר בפיליפנים נותן כזה תדרוך. חשבתי לעצמי – כנראה שהוא באמת מבין על מה הוא מדבר…

קופצים. הראות מעולה. השמש מאירה את האלמוגים ואני חושבת שהולך להיות יפה, ומקווה שלא יהיו לי אדים במסכה שיקלקלו את החוויה. לפני שאנחנו עמוקים אני בודקת שוב את הציוד שלי ורואה שהכל במקום כמו שצריך, אפשר להתחיל ליהנות.

הצלילה מאוד יפה. יש באנילאו הרבה דגים קטנים, ואחרי טובטהה שאתה מחפש (וגם מוצא) הרבה כרישים וצבי ים, יש משהו נחמד גם בלחזור ולחקור את הדגה הקטנה יותר. לאט לאט אנחנו מעמיקים. הזרמים מתחזקים. אני נצמדת לקרקעית, טיפ שאיתמר נתן לי מזמן אחרי צלילה בזרם קשה, ולכן כמעט לא מתאמצת. איתמר משום מה נמצא יותר גבוה, אבל אני חושבת, ניחא, הוא יודע מה הוא עושה.

הזרם מתחזק. אנחנו בעשרים מטר. המדריך עוצר, וכולנו מחזיקים בסלעים כדי לא להיסחף. הוא מחכה. אני חושבת לעצמי, למה לעזאזל אנחנו עוצרים פה בעשרים מטר ולא זזים, בזמן שלכולם נגמר האויר. אני מחפשת לראות אם כולם מסתכלים על איזה דג שפיספסתי, אבל נראה שלא. אני חושבת שזה ממש לא מה שהיה בתוכנית צלילה, ואולי המדריך חושב שאנחנו נהנים מהזרם. איתמר שואל אותי כמה אויר יש לי, ואני עונה 110 בר. הוא מוחא לי כפיים, כי לו יש רק 100, ואני תמיד נושמת יותר. מוזר.

באישזהו שלב המדריך מנסה לסמן לנו משהו. אני לא ממש מצליחה להבין (בכל זאת אנחנו מתחת למים). וזה לא דומה לתוכנית צלילה. אני רואה שכולם עוזבים את הסלע ומנסים לשחות חזרה לצד השני שממנו באנו. אני עוזבת את הסלע גם ומרגישה שהזרם סוחף אותי ואני לא מצליחה להתנגד. בשניה אני מרגישה שאני מתרחקת מהקבוצה. מאבדת שליטה. לפני שאני מספיקה ממש להילחץ, איתמר מופיע לידי ומושך אותי חזרה לקרקעית, והזרם נחלש. אני מרגישה הקלה אדירה, ושולחת אליו נשיקה באויר. אני שוב רגועה לחלוטין.

אנחנו מנסים להתקדם אל הקבוצה אבל הזרם ממש חזק. אני שונאת להתאמץ בצלילות, ומסמנת לאיתמר שאני לא מבינה מה לעזאזל הדייב מסטר עושה. רוב הקבוצה כבר נמצאת בצד השני של הסלע. איתמר מסמן לי שיש לו מעט אויר והוא רוצה לעלות. אני מנסה לבדוק איתו אם הוא רוצה שנתקרב לקבוצה כדי לסמן להם שאנחנו נפרדים, אבל איתמר נותן לי מבט בסגנון “תסמכי עלי “let’s blow this joint . אני באמת סומכת עליו. אני מסמנת לו שבכיף אני איתו.

אנחנו משחררים את האחיזה מהסלע ומתחילים להיסחף עם הזרם. יש לי חוויה טובה מצלילה אחרת שהיתה לנו שנסחפנו עם הזרם לים הפתוח, וגם נחמד להפסיק להתנגד לזרם ופשוט להיסחף. אני יודעת שיש לנו בלון צף, אז הסירה תראה אותנו בלי בעיה מהחוף. אנחנו עולים מהר מדי. אין לי מחשב צלילה הפעם, אז יותר קשה לי להעריך מה מצבנו. אני מוציאה אויר מהמאזן, ונשארת נמוכה. איתמר צמוד אלי אבל הפוך. ראש לקרקעית, רגליים לשמיים. אני לא מבינה אם הוא עושה את זה בכוונה, בשביל הכיף. אני מסתכלת על המד עומק, ומושכת אותו למטה. אנחנו מחכים, והזרם נחלש. איתמר מסמן שאפשר לעלות.

רק מחוץ למים אני מתחילה להבין שאיתמר נלחץ. מאיך שהוא התנהג מתחת למים ממש לא ראו. זו אולי הפעם הראשונה, שזה קורה מתוך כמעט שבעים צלילות שצללנו שנינו ביחד. אנחנו פותחים את הבלון, ואחרי כמה דקות הסירה מגיעה ואוספת אותנו.