אנחנו בבוהול עם אמא של ליטל (למי שלא זוכר, יש כאן על האי אחד מאתרי הנופש האהובים עלינו) ואני קורא את הביוגרפיה של איינשטיין על הערסל.

 להלן דעותיו על הדתיים בזמן שביקר בכותל ב-1923:

“גברים קהי מוחין, בני השבט שלי, עומדים ומתפללים כשפניהם כלפי הכותל, והם מנענעים את גופם לפנים ולאחור. מחזה מעורר רחמים של אנשים בעלי עבר וללא עתיד.”  (ההדגשה שלי)

אני גיליתי עניין בעיקר בחלקו באחרון של המשפט, וניתן לפרשו במספר אופנים שונים. נסיים בכך.

ליתר דיוק, קיבלתי בדואר התראה על חידוש הדומיין caprica.co.il, וזה הזכיר לי שיש לי בלוג שהמון זמן לא כתבתי בו.

שנה וחצי ללא עדכון, זה שיא חדש. אבל יש המון מה לספר!

לבינתיים, צירפתי לינק מצחיק שחבר שלח לי פעם. שני אהבלים שארבו למכונית של Google Street view בנורבגיה (לחצו על הלינק כדי להעריך נאותה את רמת השעמום של החבר’ה האלה ).

http://tinyurl.com/y8uq8gq

אני זוכר שכשעזבנו את הארץ לפיליפינים, ישבנו ליטל ואני במטוס אל-על להונג קונג והיתה לי מן תחושה בבטן של יציאה לדרך חדשה, התרגשות וחרדה.

רובנו כל כך אוהבים את אשליית השליטה בחיים שלנו. שהכל מוכר וקל, ואנחנו יודעים מה אנחנו אמורים לעשות ואיך לעשות את זה.
יש כל כך הרבה דברים שצריך ללמוד מחדש כשעוברים למדינה אחרת, שלרוב אנשים לא מדמיינים. השאלות הקלות הן איפה הפקקים ובאיזה שעות. איפה כדאי לאכול. מה זה מחיר נורמלי לעגבניה ואיפה קונים כלי בית.

אחר כך נתקלים בשאלות הקשות שקשורות ביכולת לזהות מתי עיסקה היא טובה, על מי אפשר לסמוך ומה מומלץ לעשות ולא לעשות.
למדתי מאז, בכל מיני דרכים, שרוב האנשים לא מוכנים לעשות את הצעד שייקח אותם למדינה אחרת. הם יכולים לדבר על זה ולעשות קולות של כמעט ובסוף ימצאו את התירוץ לסגת. אבל מי שמעוניין וגם מצליח במעבר כזה מקבל פרספקטיבה מעניינת על העולם, שהופך להיות מקום מאוד מאוד קטן.

ועכשיו אנחנו עדיין פה, ובפעם הראשונה אני מרגיש כמעט בנוח. אמנם הפיליפינים עדיין משגעים אותי יומיומית ואני לעולם לא אתרגל לטמטום, אבל לפחות יש לי בועה די נוחה ובשביל מישהו כמוני לאמר משהו כזה זו הקרבה של עקרונות, לא פחות!

קנינו מיטה לתינוק בשבוע שעבר וכמעט השלמנו את רכישת כל הרהיטים. היום סיימתי קצת עבודת בית על הרמקולים שתלינו בסלון והסאונד של המערכת מעולם לא נשמע טוב כל כך. נחמד.

ישנם מספר אנשים שאנחנו מכירים שעוזבים את מנילה בקרוב וזה קצת מבאס. חיים במקום כמו מנילה, שבו לרוב לא משתקעים לתמיד, משמעותם שעד שהתחברתם עם אנשים חלקם כבר עוברים למקום הבא. אבל מצד שני אנחנו מכירים עכשיו אנשים שנמצאים בכל מיני מקומות בעולם.

נסעתי להונג קונג לפני מספר ימים לפגישות עבודה. הפגישות היו טובות ובערב הראשון הלכנו להופעה של Tears for fears, שהיתה נחמדה מאוד. אחד מאיתנו אירגן לעצמו משלוח של מכשירי iPad שהגיעו מארצות הברית, ובהחלטה של רגע שאלתי אותו אם הוא רוצה למכור לי אחד. אז אני עכשיו בעלים של מכשיר iPad חדש ומאוד מרוצה ממנו. דמיינו את היכולת לשבת על הספה עם לוח דק שפותח חלון אל כל העולם, בצבע וצליל.

יש אפליקציות שנותנות עושר של מידע בבישול ויש כאלה שביין, או חדשות או מוזיקה. יש למשל אפליקציית מוזיקה שאפשר לזמזם או לשיר לה והיא מזהה את מה ששרת ונותנת לך לקנות את האלבום או לראות את הקליפים ביו-טיוב ולאתר מוזיקה דומה באינטרנט. זה לא חדש, כבר יש דברים דומים ל-iPhone אבל מדהים שזה עובד חלק.

ניסיתי לשיר את One Caress של דפש-מוד וליטל התחילה לצחוק בקול רם (היא טוענת בלהט שהשירה שלי כל כך גרועה שצריך לאסור אותה בחוק. אני מסכים איתה בלב שלם, השירה שלי כל כך גרועה עד שהאדם היחיד ששר גרוע ממני זו היא).

בכל אופן, שרתי לאפליקציה של ה-iPad. התוכנה חשבה כמה שניות – והחזירה לי רשימת שירים ביפנית. ליטל כמובן ראתה זאת כהוכחה למה שהיא טוענת כבר שנים. אבל אז במבט מקרוב גיליתי שהשיר הראשון (!) ברשימה היה השיר ששרתי. רק שירים שתיים ומטה היו ביפנית. מדהים! ניסיתי עוד כמה שירים והתוצאות היו פחות אקזוטיות ומדוייקות לחלוטין. פלאי הטכנולוגיה.

אז עכשיו אנחנו בסוף שבוע ארוך מכיוון שיש בחירות בפיליפינים מחר, וזה יום חופש. ייעצו לנו לא להסתובב יותר מדי בחוץ כי יש לפיליפינים, שבדרך כלל הם עם רך, נטיה לרצוח את המועמדים שלהם ולא כדאי להיות בסביבה כשזה קורה. אז נראה, אולי אני אנצל את הזמן כדי לשחק קצת עם הצעצוע החדש. הכל תלוי אם אצליח לחלץ אותו מידיה של אישתי היקרה – אני מביא הביתה מכשיר שמגדיר מחדש את חוויית המשתמש הדיגיטאלית והיא לא מוכנה להפסיק לשחק עליו סוליטייר. הגיוני.

הלכנו היום להופעה בבית האופרה המפורסם לראות את The swell season, החבר’ה שזכו באוסקר על פסקול הסרט Once, למי שזוכר. היה ענק!

הופעת החימום בוצעה על ידי בחור בשם Leroy Lee שספק אם שמעתם עליו. תשמעו את זה:

Leroy Lee

אז הלכנו לראות מכוניות מכיוון שעם תינוק כבר לא יהיה פשוט להסתדר עם מוניות ומכוניות חברה, שלעיתים זמינות ולעיתים לא. ולא סתם מכוניות אלא מכוניות שבארץ לא היינו חולמים לקנות, מכוניות מסוג “people movers”. בהתחלה לא ידענו שאנחנו רוצים כזו. חשבנו שמה כבר צריך, אוטו עם מושב אחורי וכיסא לתינוק. אבל אז נזכרנו שבעצם אנחנו נרצה נהג אז אנחנו נשב מאחור, וזה אומר שרוצים אוטו שמרווח לנוסעים במושב האחורי ולא רק לאלו שבמושב הקדמי. ובעצם, יש מצב שנרצה שהמטפלת הפיליפינית תיסע איתנו, נניח אם הולכים לקניות או לחופשה, ויש את התינוק והופ זה כבר 5 אנשים לפני אורחים וכו’.

אז, “people movers”, ובמקרה שלנו חשבנו על טויוטה פרוויה:

האמת אוטו די מגניב, אם יש מישהו אחר שנוהג בשבילך.

אבל לא על זה רציתי לכתוב. בכלל רציתי לכתוב על ביקור שעשינו בבית חולים. ישנם שני בתי חולים שבאים בחשבון ללידה. הראשון הינו Makati Medical Center והשני הינו St. Luke’s Medical Center.

הראשון הינו מוסד ברמה בינונית-גבוהה, כלומר המון פיליפינים ממעמד הביניים מגיעים אליו והוא יחסית ישן ומפוצץ מאנשים. למזלנו, לפני מספר חודשים הוא עבר שיפוץ נרחב שהפך אותו למשהו הרבה יותר אנושי ומזמין ממה שהוא היה קודם. הוא גם נמצא בסביבה כבר הרבה זמן כך שהצוות הרפואי מאוד מתורגל ומשומן. ניתן להשיג שם חדרי לידה פרטיים באגף החדש (חדר גדול שבו האישה עוברת את הלידה בפרטיות מוחלטת, אפילו יותר שווה מהארץ).

השני, הינו מוסד חדש שבנייתו הסתיימה לאחרונה, והוא נפתח לקהל בינואר האחרון. זה בית חולים פרטי שנראה כמו מלון. ממש. אפשר להזמין סוויטה די מגניבה בקומה ה-16 בכל מיני גדלים, החל מנחמד ועד סוויטה עם שני חדרים, שולחן אוכל ומקום לכל החמולה. בכל החדרים טלוויזיות שטוחת ומחשב עם אינטרנט. הלידה עצמה מתבצעת בקומה 3 וגם שם ניתן להזמין חדר פרטי ללידה, למרות שהוא פחות שווה מאשר במוסד הראשון כי קיר אחד עשוי מזכוכית ומה שמסתיר את החדר זה וילון פנימי, אבל גם שם יש כורסא וטלוויזיה. האמת זה קצת מוזר ודבילי, אם כבר חדר פרטי שיעשו כמו שצריך.

אבל מה שהכי מוזר זה שהבית חולים החדש הזה ריק. ממש ריק. כמו בית קברות. מסדרונות מצוחצחים ומבריקים, אנשי צוות בכל מקום לבושים בקפידה ומחייכים, ציוד רפואי חדש מהמעלה הראשונה. הכל מושלם חוץ מזה שאין שם חולים! אני מתערב שאף לא אחד מכם חשב לעצמו איך זה יהיה לבקר בבית חולים בלי חולים. אז תשמעו זה creepy.

הסתובבנו במחלקת יולדות, ויש שם שורות על גבי שורות של חדרים ומיטות וחדרי ניתוחים וסוויטות והכל ריק לחלוטין. ממש מוזר. הצוות טוען שזה בגלל שהם רק נפתחו לפני חודשיים, מה שנכון אבל בכל זאת הייתי מצפה להרבה יותר תנועה.

הרופאה שלנו אומרת שכדאי לחכות עם המוסד הזה עד שהצוות ישתפשף קצת על חולים אחרים מכיוון שעוד לא קורה שם כלום. וזה כנראה הדבר הנכון לעשות, אפילו שממש מפתה לקחת איזו סוויטה

אגב, אנחנו נוסעים לאוסטרליה לאיזה גיחה של 10 ימים לפני שכולנו מקורקעים עד אחרי הלידה. כנראה נעצור בסידני ובריסביין, אבל עוד לא סופי.

ומצאנו היום מישהי שכנראה תהיה המטפלת. נראית בחורה נחמדה ובאה עם הרבה המלצות. לא יודע איך זה קרה, אבל מזוג חופשי ומאושר פתאום אנחנו הופכים לחמולה עם תינוק,נהג, מטפלת ועוזרת בית ואוטו שנראה כמו לווייתן.

אבל מה, יהיה נוח.

אז ככה, כולכם יודעים שבקרוב מצטרף חבר חדש למשפחה. החלטנו ליטל ואני לעבור לדירה גדולה יותר שבה נוכל גם “לארח” מטפלת פיליפינית (יש פה כל כך הרבה פשרות במדינה הזו, לפחות נהנה ממה שטוב). אז שכרנו מקום מדהים במגדל ליד הדירה הקודמת שלנו, קומה 39, נוף פתוח, חלונות מהרצפה עד התקרה בכל החדרים (כולל החדר אמבטיה שלנו – מדהים), רצפות פרקט, 160מ”ר, חדשה מהניילון עוד לא גרו בה, בקיצור סבבה של דירה. אגב, דירה כזו קונים במנילה בערך ב-370 אלף דולר שזה סכום שבת”א יקנה משהו בערך חצי גודל ורבע סטנדרט, רק מה – זה במנילה – פיכס.

עכשיו, במנילה דירות לרוב מגיעות מרוהטות, אבל הדירה שלנו ריקה לחלוטין ולכן החלטנו שהגיע העת לקנות רהיטים לפי הטעם שלנו מתוך מחשבה שניקח אותם איתנו כשנעזוב. השלב הזה, שבו זוג כבר מגיע להחלטה להוציא כסף על ריהוט הוא לרוב די נדיר (כשקונים בית?) אבל מאוד כיף. ברגע שהמחסום הפסיכולוגי נשבר ומוכנים להוציא את הכסף חוויית הקנייה היא מעולה. מסתובבים בחנויות עם המון מבחר, המוכרים רודפים אחריך ואפשר לפנטז איך רהיט כזה או אחר ישתלב. וגם אפשר לקנות את הרהיטים שתמיד רציתם. נניח ספה גדולה ורכה מבד מדהים, או כורסאות מפנקות מעור משופשף כדי לעשות פינת קריאה, או שולחן קפה מעץ מיוחד – מה שעובר לכם בדמיון.

אז זהו, שלא.

יצאנו למסע הרכש מאוד נלהבים ונכתשנו עד דק. מיימי לא עברה עליי חוויית קניות כל כך מבאסת. אני מחשיב עצמי כבוגר מסלול סיירת מנילה וקשה מאוד להפתיע אותי כשזה מגיע לטמטום פיליפיני אבל הפעם היה קשה, קשה.

ראשית, הם מתנהגים כאילו עושים לך טובה שבכלל מוכרים לך משהו. בנוסף, המוכרים בחנות אף פעם לא יודעים שום דבר. נניח רצינו לקנות מקרר,הבחור שעומד ליד המקררים לא יידע לומר מה הנפח של המקרר. או מה המידות שלו. הוא גם לא יכול להתמקח על מחיר כי הוא צריך לקרוא למנהל. בעצם, הוא רק יודע להגיד לך שזה מקרר. באמת תודה.

בין שאר החפצים, החלטנו לקנות ספה. אי אפשר לקנות ספה נורמלית במנילה. או שקונים ספה איטלקית מיובאת ב-50 אלף שקל או שקונים ספה פיליפינית מגעילה ב-1500. אין פה איקאה כי הם לא פותחים סניפים במדינות שבהן צריך לשלם שוחד (מדיניות ראויה לשבח, אבל היה עדיף שיחכו אחרי שאנחנו עוזבים את הפיליפינים). בקיצור, בעיה.

אז מה שעושים אנשים זה ללכת לנגר שיבנה על פי הזמנה. זו כמובן החלטה מסוכנת כי לא בהכרח אפשר לסמוך על החבר’ה האלה שיספקו סחורה בהתאם לסיכומים, אז החלטנו לשמור על העיסקה ממש פשוטה. ראינו תמונה של ספה שהם עשו, אמרנו “אנחנו רוצים כזאת בדיוק, ברוחב כזה ובעומק כזה” וקנינו את הבד בעצמנו בחנות בדים. אה, וביקשנו שהכריות יהיו, ואני מצטט, “super soft”.

חודש אחר כך הגיעה ספה. הבד אחלה, עיצוב כמו שהסכמנו. אבל מה, הכפות רגליים שלנו לא מגיעות לרצפה כשאנחנו יושבים עליה, מרוב שהיא גבוהה.

מיותר לציין את עומק האכזבה והתסכול, אז עכשיו הם חוזרים לקחת אותה כדי לבדוק אם אפשר לתקן. כמה מטומטם אפשר להיות. אה, והכריות – קשות כמו אבן.

אז ככה ממררים לנו את החיים כבר חודשיים עם הריהוט. למדנו שאפשר לקנות פה רק מה שרואים בחנות כפי שהוא ועם מינימום שינויים. אחרת, אלוהים לבדו יודע מה תקבלו בסוף.

טוב, אז החלטנו שצריך קצת לנוח מהטימטום והזמנו חופשה בבוהול, במקום האהוב עלינו. הגענו לשדה התעופה, עשינו צ’ק אין וישבנו ליד השער. כשהגיע העת לעלות למטוס השער נפתח, הלכנו בשרוול עד קצהו, איפה שאמור להיות מטוס. רק שבמקרה שלנו, הכווינו אותנו ימינה מדלת השרות של השרוול, במורד מדרגות ברזל אל רחבת המטוסים אל אוטובוס שחיכה. האוטובוס לקח אותנו לשרוול אחר, שם עלינו למעלה במדרגות אל דלת השרות, וממנה הופ אל המטוס המחובר בקצה. אני שם כסף שאף אחד מכם לא חווה משהו כזה!

בחופשה, אגב, היה מעולה. כמו תמיד.

הביקור האחרון שלנו באיטליה היה בסוף 2006 לטובת ירח הדבש. אני שמח לבשר שבינתיים עברו שלוש שנים, ועדיין דבש.

חזרה להווה – ראשית היינו חייבים לבצע השלמת פערים. אז אחרי היום הראשון באיטליה שהיה מוקדש לאומללות כללית מהצינון, הלכנו ביום השני לותיקן. בפעם האחרונה שביקרנו כאן לא הלכנו לותיקן מכיוון שרומא היתה התחנה האחרונה בטיול של חודש שבסופו המוזיאונים, הקתדרלות והפיאצות כבר יצאו לנו מכל החורים.

בדיעבד, זו היתה החלטה נבונה מכיוון שזה איפשר לנו הפעם להנות מאותם אתרים היסטוריים של רומא במלואם.

אז הלכנו לותיקן, והדבר הראשון שקרה לנו זה שיירטה אותנו ציידת טיולים מודרכים. שתבינו, אני וליטל סולדים מטיולים מאורגנים. אנחנו שונאים קבוצות, אנחנו שונאים להיות מובלים כמו כבשים, אני אישית שונא להיות תלוי במישהו אחר אם מתחשק לי ללכת לראות דבר כזה ולא אחר, או לעצור או למהר או לחכות. הלא זו המהות של יציאה לחופש מלכתחילה, לא? להיות חופשי?

בכל אופן, צדה אותנו כזאת אחת שמוכרת טיולים מודרכים בותיקן. היינו בדרך לתור הארוך בכניסה למוזיאון כשהבחורה הזו עם מבטא בריטי ניגשת ואומרת לנו, “תשמעו התור בכניסה איום ונורא אבל לנו יש כרטיסים מראש ואנחנו מכניסים אתכם מיד”.

עכשיו, למי שלא היה ברומא/ותיקן, אם תפתחו ספר טיולים רלוונטי תחת הפרק על הותיקן אתם תראו המון מידע ובראשו המלצה להתכונן לעמידה בתור. אנחנו שכחנו את מדריך ‘פודור’ שלנו בבית אז יש לנו מן מדריכון קטנצ’יק כזה של ‘טיים-אאוט’ שקנינו בסטימצקי בשדה התעופה, ומרוב שהוא קטן אין בו כמעט כלום למעט הקטע על התורים (ותמונה של הותיקן). אז עצרנו להקשיב. ומה לעשות, יש לי חולשה למבטא בריטי, אל תשאלו אותי למה הרי אני עובד עם בריטים כבר שנתיים וחצי ויכול להעיד שהם לא שונים משום אוכלוסיה אחרת (הנה, ניסחתי את זה בעדינות הראויה).

מיד אחרי הקטע של התורים היא התחילה בשיחת מכירה יעילה בטרוף, הבחורה יודעת מה היא עושה. אז היא מכרה לנו את התורים, ואת זה שאין בפנים שום מידע ליד היצירות עצמן וצריך מישהו שיסביר, ויש ככה וככה קילומטרים של מסדרונות שאם תעצרו ליד כל יצירה ל-60 שניות אז זה ייקח 12 שנה עד שתצאו משם ויהיה לכם מראה כמו האפיפיור מרוב שתזדקנו, אז חייבים עזרה לאתר את הדברים המעניינים וכו’. אז הסכמנו.

אז ככה, טיולים מודרכים זה היום היי-טק . כל אחד מקבל מן רדיו כזה עם אוזניה והמדריכה פשוט מדברת למקרופון על דש הבגד ואתה שומע באוזן. ככה לא צריך להידחף ולעמוד ממש ליד המדריך. אפשר אפילו להסתובב בחדר בזמן ששומעים את המדריך באוזן.

ראינו את הקפלה הסיסטינית, כמובן, שבאמת מכילה יותר תוכן ממה שניתן לקלוט בעמידה של של רבע שעה והתבוננות בתקרה, וגם יותר אנשים ממה שיכולים להכניס לחדר. יש הרבה גאונות בטכניקה שבה הפרסקו נוצר, ויש סיפור מאחורי כל דמות וכל ציור. נדמה לי שאולי אנצל את ההזדמנות לקרוא על היצירה הזו באינטרנט, ברגע שיהיה לי זמן. זה פשוט מעניין לשמוע על כל המסרים הסמויים (והגלויים) ששולבו שם. העובדה שמיכאלנג’לו עמד שם איזה 11 שנה וצייר כל יום 18 שעות זה סוג של גאונות גם כן.

ראינו גם המון פסלים וציורים וחדרים מפוארים ועוד חדרים מפוארים אף יותר. כמובן שניסינו לחשב כמה כסף שווה הותיקן אבל זה כנראה מספר שעדיין לא המציאו.

ראינו את האמבט של הקיסר נרו, ששוה יותר ממשקלו בזהב כי הוא עשוי מאיזה גוש של שיש מצרי אדום, שנחשב מאוד נדיר לאורך ההיסטוריה. מצאו עכשיו מצבור של השיש הזה איפשהו בסקנדינביה, ארוע שלא משמח את הותיקן באופן יוצא מן הכלל.

גם היינו בבזיליקת סט. פטר, ומה אפשר לומר, מדהים. אמנם פה ושם מתגנבות ללב מחשבות על שגעון הגדלות של הכנסיה הקתולית, אבל בהערכה להישגים התרבותיים/אמנותיים זה אחד המקומות המרשימים שראיתי. כמעט יכולתי לדמיין עננים מצטופפים ליד התקרה, כה גבוהה וענקית היא הקתדרלה הזו.

אני לא אכנס פה לפרטים נוספים מיותרים, אני עדיין שונא טיולים מאורגנים. המדריכה נתנה קצת ערך מוסף שלא היינו מקבלים אחרת, אבל אני לא רואה עצמי בקבוצה נוספת בזמן הקרוב.

לעומת זאת, משהו שאני ממליץ עליו בחום זה המדריך הקולי (audio guide). זה אחד מהמכשירים האלו ששוכרים בכניסה למוזיאונים ומקבלים הסבר קולי ליד חלק מהיצירות או בחדרים השונים. זה ממש שווה כל אגורה, ומכניס מימד חדש לשיטוט בגלריות ומוזיאונים.

אולי אני נשמע כמו איזה חולה אומנות שכל היום מבקר במוזיאונים, אבל זה ממש לא נכון, לא שיש עם זה בעיה מלכתחילה, מה רע בקצת תרבות. אבל ראשית, אין לי את הצורך ללכת כל הזמן למוזיאונים, אלא רק לפעמים, וכמובן במקומות כמו רומא או פאריס שזה מדהים. שנית, אני גר במנילה, ושם לא הייתי יכול ללכת למוזיאון גם אם הייתי רוצה כי פשוט אין (אם לא מחשיבים את מוזיאון יוצ’נקו, שנמצא בבניין המשרדים שלי, בניין יוצ’נקו, ומתאר, אני מניח, את חייו ופועלו של הבעלים של הבניין, לשעבר שגריר פיליפיני, ואדם עשיר ביותר – ניחשתם נכון – יוצ’נקו).

[ובמאמר מוסגר – אולי יש עוד מוזיאונים, אני חושב שראיתי איזה מוזיאון פצפון, על נושא כזה או אחר, על שם איילה (Ayala), שזו, עניתם נכון, משפחה נורא עשירה שעל שם בניה קרויים גם רחובות והיא גם הבעלים של איזו עיר קטנה (לא, זו לא טעות). בכל אופן, זה בתוך אחד מהקניונים שלהם, ממש מול איפה שהיה מקס ברנר – שבטח לא ידעתם שהגיע לפיליפינים – אבל זה בסדר הוא כבר נסגר מאז, ובכל אופן לא מפתה מאוד ללכת למוזיאון שנמצא בקניון מול המקס ברנר אז נרד מעניין המוזיאונים בפיליפינים בהסכמה הדדית ונחזור לרומא).

אז כפי שאמרתי, מוזאונים ברומא זה חובה, אז הלכנו גם לגלריה בורגזה. וזה היה סיפור מעניין.

—- סוף חלק אחד —-

לאחר התלבטות קצרה בסגנון “הממ… מחזה בהפקה פיליפינית עלול להיות בעייתי משהו” החלטנו ללכת על זה. טריסטן אמר שהוא יסדר את הכל ושיהיה מצויין. אחלה. שכחנו מזה.

שלשום הגיע הערב הנורא. טריסטן שלח לנו הודעות טקסט שבהן הסביר לנו שאסור לבוא עם כפכפים להופעה, חשוב לאכול כדי להחזיק מעמד לפחות עד עשר, ניתן להתגנדר אבל לא חובה ושכדאי להביא משהו חם. הדלתות נפתחות בשבע ההצגה מתחילה בשמונה והוא יפגוש אותנו בפנים.

חמושים בהוראות מפורטות אלו יצאנו מהבית בשבע. בילינו 45 דקות בפקק עד שהתרחקנו 300 מטר מהבית ועוד 5 דקות בנסיעה ממש לתיאטרון והגענו ממש בזמן. זה בעצם אומר שהגענו חצי שעה לפני הזמן כי אין מצב שההצגה מתחילה בזמן בפיליפינים, ואכן כך היה.

תשמעו, אתם מכירים את המקרים האלו שאתם מורידים צפיות כדי להנות ממשהו בינוני ובסוף הוא כל כך גרוע עד שיש לכם דמעות בעיניים כאילו חתכתם שעה בצל?  תדמיינו לכם חבורה של ילדים מוכשרים בכיתה ג’ (או לחילופין מבוגרים מן היישוב שאוהבים לשיר במקלחת), שימו אותם על הבמה ותראו מה יוצא.

מערכת ההגברה עשתה רעשים כאילו זה רדיו שלא מכוון בדיוק על התחנה, הצוות רקד כאילו.. כאילו.. לעזאזל אני לא יודע להסביר כמו מה הם נראו. פינגווינים אולי. השירה הייתה ברמה של קריאוקי פלוס.

חצי שעה אחרי ההתחלה, לאחר שכבר החלפנו מבטים מלאי משמעות עד זרא, ליטל הסתכלה עלי בניסיון לאמץ גישה חיובית ואמרה בטון פולני שכזה “נו, ברודווי זה לא”. ואז שנינו ביחד התחלנו להחנק מצחוק ולא יכולנו להפסיק חמש דקות. פדיחה.

המחזמר נמשך שעתיים וחצי. שעה ראשונה סבלנו במין גישה מתנשאית (לצערי). בשעה שלאחר מכן ניכנסו למין מצב קטטוני. בחצי שעה האחרונה הרגשתי כאילו כל דקה זה נצח. המחיאות כפיים בסוף היו סוערות במיוחד. נו, פיליפינים.

מכיוון שהיה זה ערב הפתיחה החגיגי, עלה בסוף הבמאי כדי לדבר עם הקהל. הוא הסביר שהם כמעט ביטלו את המחזה מכיוון שהם בהתחלה לא הצליחו למצוא קבוצה של צעירים שיכולה לשיר וגם לרקוד. רציתי לאמר לו שגם בסוף הם לא מצאו, אבל מילא.

היה קטעים. חוויה לזכור לכל החיים.

הגישו לנו מנות מוזרות ביותר, למעשה מוזרות עד כדי כך שנאלצתי להשלים מאוחר יותר בלילה עם איזה פיצה במלון.

למשל, יש להם מעדן שבו לוקחים אוקטופוס (חיה שאני מאוד אוהב לראות כשאני צולל) וחותכים אותו חי. הוא ממשיך לזוז בצלחת והקטע הוא שזרועות היניקה שלו מתפתלות לך בפה ונצמדות לך ללשון ולחיך. שים על זה קצת רוטב חריף וזה כמו נגיסות קטנות וחריפות. לא ניסיתי, זה היה קצת גדול עלי.

 הקוריאנים אנשים מאוד נחמדים ואני מחבב אותם, אבל בניגוד לפיליפינים הם ממש לא יודעים אנגלית. אנחנו מסתובבים פה עם מתורגמן.

אין לי יותר מדי זמן כרגע אבל אני אכתוב עוד על החוויה בהמשך.

]]> http://shamshins.caprica.co.il/archives/54/feed 0 http://shamshins.caprica.co.il/archives/52 http://shamshins.caprica.co.il/archives/52#comments Mon, 07 Apr 2008 03:36:15 +0000 shamshins http://shamshins.caprica.co.il/?p=51 איתמר:
יושב על שפת הסירה, קשור ומחובר למיכל אויר וציוד צלילה. בדיקה אחרונה ומבט לאחור ואני מתגלגל אל המים למטה. מכה של קרירות נעימה, המון בועות מסביב ואפוד הצלילה תופס אותי ומעלה אותי אל פני המים. החברים לקבוצה כולם כבר במים וליטל התגלגלה מהצד השני של הסירה, קבענו להיפגש על הקרקעית הרדודה.

אני יורד למטה, מאתר את כולם ומתקרב. כבר עכשיו אפשר להרגיש את הזרמים מתחת למים, ואני יודע שהם הולכים להתחזק כי צללתי באתר הזה בעבר. קשה לי לשקוע אל העומק, אני מעט קל מדי. זה מוזר, אני מכיר את הציוד שלי ויודע בדיוק כמה משקולות לקחת לצלילה. מדובר על סטיה מינימלית אז אני ממשיך.

כולנו מתכנסים ומתקדמים אל ה’אוכף’, שני רכסי שוניות תת-מימיים. הזרם אמור לעבור דרכם מהר במיוחד. אנחנו נעבור בפתח ונחתוך ימינה כדי להסתתר מהזרם מאחורי השונית. הצלילה מנקודה זו ואילך תהיה קלילה.

עבודה קשה, הזרמים מגיעים מימין והקבוצה נצמדת לקרקעית, עוברת מסלע אל סלע. אני מרגיש את הריאות שלי עובדות במלוא הקצב. אני לא צמוד לקרקע ומעט חשוף לזרם כי יש לי תחושת לחץ באוזן ימין. אני עולה למעלה מעט כדי לתקן ומסדר את הנושא. ראש למטה, רגליים למעלה, צונח אל הקרקעית וממשיך כרגיל, אבל קצת יותר עייף. אני מרגיש את המאמץ ושואל את עצמי מה מצב האויר של החברים ושל ליטל. מניסיון אני יודע שבמאמץ כזה אפשר לאבד את כל האויר תוך 15 דקות. אני מציץ במד לחץ האויר ורואה 150 בר. קצת מוקדם, אבל תיכף עוברים את האוכף.

עוברות מספר דקות והזרמים תוקעים את כולנו על הקרקעית. אני מסתכל מסביב ורואה אנשים צמודים לקרקע, לא מצליחים לזוז קדימה ולא מעיזים לעזוב את הסלעים כדי לחזור. עוברות חמש דקות. אנחנו בעומק 20 מטר, זרם מטורף, הריאות עובדות קשה.

אני מעט מאחור ומשמאל לליטל כשהיא מאבדת אחיזה מהסלע. הזרם מרים אותה מהקרקעית ולוקח אותה לאחור. שפת הגוף שלה משתנה ברגע, ואני יכול ממש לראות מה עובר לה בראש. היא מדמיינת את הזרם לוקח אותה החוצה אל הים הפתוח ולא ברור לה אם שמתי לב. אני משחרר אחיזה ונותן לזרם לקחת אותי. סוטה ימינה, תופס את הזרוע שלה ומושך. עוברות שלוש שניות לפני שהיא מבינה שאני איתה, ומביטה בי. אני מסמן לה “לאט” ויורדים למטה אל הקרקע. מצאנו פינה מוגנת ואפשר לנוח לרגע. ליטל שולחת אלי נשיקה ענקית, כאילו אומרת לי “חביבי, תזמון מושלם. ממש נלחצתי” ומאותו רגע אנחנו צמודים.

אנחנו כבר 10 דקות תקועים ב-20 מטר, צורכים אויר בכמות מטורפת. מדריך הקבוצה מקבל החלטה אומללה ומתחיל לחזור לאחור. אם היינו צוללים נגד זרם חזיתי הייתי מבין, כי חזרה לאחור מאפשרת שחייה עם הזרם. אבל הזרמים מגיעים מהצד וכל מה שהשגנו זה שעכשיו הוא בא משמאלנו במקום מימיננו. אני ממש לא מרוצה. אנשים נאבקים כדי לעקוף את השונית הקרובה. ליטל מחזיקה לי את היד ואני נאבק כדי להתקדם. מאבד אחיזה ועף 10 מטר לאחור. מתקדם. עף לאחור. יש לי פחות מ-100 בר אויר במיכל.

אחד מהחברים מספיק קרוב כדי לראות אותנו, אני מסמן לו שאנחנו חייבים לשחרר ולתת לזרמים לקחת אותנו. אנחנו נעלה חזרה למעלה ונסמן לסירה לאסוף אותנו, אבל חצי מהקבוצה כבר עקפה את השונית והוא מחליט לנסות להגיע אליהם.

המשקל של המיכל שלי קטן ככל שהוא מתרוקן וקשה לי להשאר צמוד לקרקע. אני מרגיש שהריאות שלי מתפוצצות. משתלטת עלי תשוקה אדירה להוציא את הוסת מהפה ולקחת נשימה עמוקה של אויר. המוח שלי מתפצל לשניים. צד אחד מרגיש את הלב דופק, האויר נגמר, השרירים כואבים. מת לזרוק את הכל ולהתחפף מפה. הצצה במד לחץ – נשארו לי 50 בר. אני מרים ראש למעלה ורואה את פני המים רחוק למעלה, השמש מנצנצת עליהם וזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם אבל לא יכול להגיע.

הצד השני שלי מסתכל ממרחק ואוסף רשמים כאילו אני חזרה בקורס צוללני הצלה: אני סובל ממקרה קלאסי של מצוקה גופנית שמובילה ללחץ נפשי. לחץ נפשי שמוביל לשגיאות בשיקול דעת וסיכוי מוגבר לתאונת צלילה. במקרים כאלו צריך לעצור, לנשום, לחשוב ורק אז לקבל החלטות. אני עוצר הכל, נאחז בשונית ונושם. ונושם. אני לא מצליח להאט את קצב הנשימה שלי וזה מפחיד אותי. אני מסתכל קדימה ורואה שאין סיכוי שאני עוקף את השונית הזו ועולה בצורה מבוקרת מבלי שייגמר לי האויר. אני ב-30 בר. בעומק ורמת המאמץ הנוכחיים יש לי בערך 5 דקות של אויר.

מחשבה על שיחרור והיסחפות לים בזרמים האלו נראית לי כמו סיכון. אני נזכר בצוללנים האוסטרלים שנשכחו בלב ים ואף פעם לא מצאו אותם. אני מעריך שיש סיכון קטן מאוד שזה יקרה לנו כי אנחנו עם קבוצה של חברים. מצד שני, אנחנו בפיליפינים. זו מדינה שאם התרסקת בתאונת דרכים על הכביש ייתנו לך לחכות 5 שעות עד שיגיע אמבולנס. החלק החייתי שלי מרגיש את האויר נגמר.

אני לא בטוח שככה או ככה אספיק להגיע למעלה מבלי לשבור כמה חוקים. מבט אחרון מסביב, ליטל מסתכלת עלי ומסמנת לי שמדריך הצלילה אידיוט. היא רגועה לחלוטין. אני מסמן לה שחייבים לעזוב את הקבוצה ולעלות למעלה. היא מתלבטת מספר שניות. אני מסמן לה שתסמוך עלי, גם לה בטח אין הרבה אויר. היא מסמנת שאין בעיה, נעלה.

עוזבים את הקרקעית, הזרמים מרימים אותי בתנופה. אנחנו מחזיקים ידיים, ונסחפים ביחד. 16 מטר עומק, וממש קשה לי לשמור על עליה מבוקרת. אני קל מדי, והזרמים תופסים אותנו ומטיסים אותנו למעלה. מחשב הצלילה מתחיל לצפצץ ולהבהב שחייבים לעצור. העולם מתגלגל, קרקעית, ים, קרקעית, ים. הקרקע רחוקה נורא, לא עברו 3 שניות וכמעט הגענו למעלה. לא טוב. אני משלים גלגול על הגב, רגליים למעלה, ראש למטה ואני שוחה בכל הכח. נעצרנו בחמש מטר. עומק מושלם לעצירת בטיחות אחרונה לפני עליה. יש לי 20 בר, ועכשיו צריך לחכות 3 דקות. בעומק כזה כל בר אויר שווה הרבה יותר זמן מאשר למטה.

לליטל אין בעיות דומות, היא מחזיקה אותי למטה כדי שלא אצוף למעלה. אני הפוך על הראש ושוחה כל הזמן כדי להתרחק מפני המים. הזמן עובר לאט. 3 דקות של נצח. אני מחזיק את מד האויר מול הפנים שלי ומסתכל על המחוג. הוא נשאר יציב למדי ב-15 בר ואני יודע שנגיע למעלה. עכשיו רק מקווה שלא עלינו מהר מדי.

הזמן עובר והמחשב מסמן שאפשר להמשיך. אנחנו צפים למעלה ואני מוציא ווסת מהפה ומסתכל מסביב. נסחפנו בשלוש דקות 100-150 מטר מהסירה. קרוב יותר ממה שחששתי. מרים בלון סימון וקורא להם לבוא. ווסת האויר שלי נמצא בזרימה חופשית כי הלחץ במיכל נמוך מדי. אני ממלא אויר במאזן ציפה לפני שייגמר.

אחר כך על החוף אני מפרק את הציוד. בחיים שלי לא ראיתי מיכל אויר ריק לחלוטין אחרי צלילה. מסובב את השסתום ולא יוצא שום דבר.

 
ליטל:

נסענו לאנילאו ליום של צלילות, זה המקום הכי קרוב למנילה שאפשר לצלול בו, ולא צריך לטוס. הצלילות שם ממש יפות. נשמע קלאסי לסופשבוע. הבעיה עם אנילאו היא שלמרות שהיא רחוקה רק 80 קילומטר ממנילה, הכבישים ממש גרועים וזה לוקח משהו כמו 3 שעות. בסופשבוע הזה בגלל הפקקים לקח לנו קצת יותר מחמש… כבר יותר קל לטוס.

המקומות באנילאו ממש ממש בסיסיים. הטוש בחדר מכוון על השירותים, ואין ממש מים חמים. האוכל שמגישים שם ראה ימים טובים יותר, אבל ניחא זה רק יום.

הגענו בחצות, וקבענו עם החברים לקום בשמונה בבוקר, לאכול ולצאת לצלול. בערך ברבע לשבע אנחנו מקבלים אס אמ אס שאומר לנו “אנחנו כבר בחנות צלילה, בואו תצטרפו”. אפשר להבין איך החברים שלנו התעוררו מוקדם, עם כל מה שלאנילאו יש להציע (ממש לא הרבה), כל מה שאתה רוצה לעשות זה לצאת עם הסירה ולצלול.

אני ואיתמר כבר ערים, אבל איתמר שהוא ממש לא איש של בוקר, רוצה לעשות הכל בקצב הרבה יותר איטי. אנחנו מגיעים לחנות צלילה, פוגשים את החברים ואחרי התלבטות מחליטים לותר על הצלילה הראשונה ולהצטרף אליהם אחרי ארוחת הבוקר.

בזמן שאנחנו מחכים, אנחנו מגלים שעוד ממש אין ארוחת בוקר, ואין אפילו חלב לקפה.. אני קופצת לחדר להביא סדוויצים שהכנתי לנו עוד במנילה, אבל מגלה שהם כבר התקלקלו מהחום. אני כבר מצטערת שאנחנו לא על הסירה..

אחרי שהחברים שלנו חוזרים וכולנו אוכלים ביחד, אנחנו כבר ממש רוצים להיות במים. רק לפני שבועיים חזרנו משבוע של ספארי צלילות בטובטהה שהיה מדהים. למרות שאנילאו עצמה משעממת לאללה, האתרים שם באמת יפים, ואם זה יזכיר אפילו בקצת את טובטהה זה פשוט תענוג. יאללה.

בחרנו לצלול באחד האתרים הכי יפים באנילאו בשם בהורה. צללנו שם כבר לפחות שלוש פעמים, ותמיד מאוד נהננו. זו הפעם הראשונה שאנחנו באנילאו בעונה של הצלילות (מרץ-מאי) אז הציפיות עולות. לפני שאנחנו יורדים לצלול הדייב מסטר מוציא לוח ומסביר לנו את תוכנית הצלילה. אני מתפלאת. פעם ראשונה שאני שומעת דייב מסטר בפיליפינים נותן כזה תדרוך. כמו שהוא מסביר את התוכנית זה נשמע כאילו אנחנו יוצאים לגיבוש צה”לי לא לצלול. מצד שני פעם ראשונה שאני שומעת דייב מסטר בפיליפנים נותן כזה תדרוך. חשבתי לעצמי – כנראה שהוא באמת מבין על מה הוא מדבר…

קופצים. הראות מעולה. השמש מאירה את האלמוגים ואני חושבת שהולך להיות יפה, ומקווה שלא יהיו לי אדים במסכה שיקלקלו את החוויה. לפני שאנחנו עמוקים אני בודקת שוב את הציוד שלי ורואה שהכל במקום כמו שצריך, אפשר להתחיל ליהנות.

הצלילה מאוד יפה. יש באנילאו הרבה דגים קטנים, ואחרי טובטהה שאתה מחפש (וגם מוצא) הרבה כרישים וצבי ים, יש משהו נחמד גם בלחזור ולחקור את הדגה הקטנה יותר. לאט לאט אנחנו מעמיקים. הזרמים מתחזקים. אני נצמדת לקרקעית, טיפ שאיתמר נתן לי מזמן אחרי צלילה בזרם קשה, ולכן כמעט לא מתאמצת. איתמר משום מה נמצא יותר גבוה, אבל אני חושבת, ניחא, הוא יודע מה הוא עושה.

הזרם מתחזק. אנחנו בעשרים מטר. המדריך עוצר, וכולנו מחזיקים בסלעים כדי לא להיסחף. הוא מחכה. אני חושבת לעצמי, למה לעזאזל אנחנו עוצרים פה בעשרים מטר ולא זזים, בזמן שלכולם נגמר האויר. אני מחפשת לראות אם כולם מסתכלים על איזה דג שפיספסתי, אבל נראה שלא. אני חושבת שזה ממש לא מה שהיה בתוכנית צלילה, ואולי המדריך חושב שאנחנו נהנים מהזרם. איתמר שואל אותי כמה אויר יש לי, ואני עונה 110 בר. הוא מוחא לי כפיים, כי לו יש רק 100, ואני תמיד נושמת יותר. מוזר.

באישזהו שלב המדריך מנסה לסמן לנו משהו. אני לא ממש מצליחה להבין (בכל זאת אנחנו מתחת למים). וזה לא דומה לתוכנית צלילה. אני רואה שכולם עוזבים את הסלע ומנסים לשחות חזרה לצד השני שממנו באנו. אני עוזבת את הסלע גם ומרגישה שהזרם סוחף אותי ואני לא מצליחה להתנגד. בשניה אני מרגישה שאני מתרחקת מהקבוצה. מאבדת שליטה. לפני שאני מספיקה ממש להילחץ, איתמר מופיע לידי ומושך אותי חזרה לקרקעית, והזרם נחלש. אני מרגישה הקלה אדירה, ושולחת אליו נשיקה באויר. אני שוב רגועה לחלוטין.

אנחנו מנסים להתקדם אל הקבוצה אבל הזרם ממש חזק. אני שונאת להתאמץ בצלילות, ומסמנת לאיתמר שאני לא מבינה מה לעזאזל הדייב מסטר עושה. רוב הקבוצה כבר נמצאת בצד השני של הסלע. איתמר מסמן לי שיש לו מעט אויר והוא רוצה לעלות. אני מנסה לבדוק איתו אם הוא רוצה שנתקרב לקבוצה כדי לסמן להם שאנחנו נפרדים, אבל איתמר נותן לי מבט בסגנון “תסמכי עלי “let’s blow this joint . אני באמת סומכת עליו. אני מסמנת לו שבכיף אני איתו.

אנחנו משחררים את האחיזה מהסלע ומתחילים להיסחף עם הזרם. יש לי חוויה טובה מצלילה אחרת שהיתה לנו שנסחפנו עם הזרם לים הפתוח, וגם נחמד להפסיק להתנגד לזרם ופשוט להיסחף. אני יודעת שיש לנו בלון צף, אז הסירה תראה אותנו בלי בעיה מהחוף. אנחנו עולים מהר מדי. אין לי מחשב צלילה הפעם, אז יותר קשה לי להעריך מה מצבנו. אני מוציאה אויר מהמאזן, ונשארת נמוכה. איתמר צמוד אלי אבל הפוך. ראש לקרקעית, רגליים לשמיים. אני לא מבינה אם הוא עושה את זה בכוונה, בשביל הכיף. אני מסתכלת על המד עומק, ומושכת אותו למטה. אנחנו מחכים, והזרם נחלש. איתמר מסמן שאפשר לעלות.

רק מחוץ למים אני מתחילה להבין שאיתמר נלחץ. מאיך שהוא התנהג מתחת למים ממש לא ראו. זו אולי הפעם הראשונה, שזה קורה מתוך כמעט שבעים צלילות שצללנו שנינו ביחד. אנחנו פותחים את הבלון, ואחרי כמה דקות הסירה מגיעה ואוספת אותנו.