02 Mar 2008
הדיווח החודשי מאסיה
חזרתי היום מנסיעת עסקים למקאו והונג קונג. למי שלא יודע, מקאו נמצאת כשעה (במעבורת) מערבית להונג קונג ונחשבת לבירת ההימורים של אסיה. יש שם כמות אדירה של בתי מלון בסגנון לאס-וגאס כולל גירסה של מלון ה-Venetian המפורסם (רק שזה במקאו גדול הרבה יותר, אם אפשר להאמין).
מכיוון שזו היתה לי הנסיעה השלישית למקאו במספר דומה של חודשים אני מרגיש שדקויות מסויימות שלפני כן נעלמו מעיני כעת נהירות לי. למשל, בניגוד למה שהייתי חושב לפני כן אם היו שואלים אותי, בכל הנסיעות שלי למקאו הייתי מוקף בחרדים וישראלים דתיים (כיפה שחורה). בנסיעה אחת, אשר במקרה התרחשה ביום שישי, חל עיכוב בהגעת המעבורת לחוף אשר גרר דיון אנרגטי בשאלה איך מגיעים מהרציף למלון כעת משנכנסה שבת.
הדילמה החריפה מאחר והגברים רצו לשלוח את הנשים והילדים באוטובוס בעוד הם עצמם יצעדו למלון (ולא משנה כרגע שצריך לעבור גשר שאורכו קילומטרים – הסינים בונים בגדול – ושהינו סגור לחלוטין להולכי רגל).
כדרכם של ישראלים, המעבורת כולה נאלצה להיות שותפה לדיון הלוהט (אך מבין ה”זרים” הייתי היחיד אשר גם הבין את הנאמר, וגם נאלצתי מאוחר יותר להסביר לאחרים על מה היה הבאלגן).
אני מבין לליבם של היהודים המאמינים אשר נקלעו לעסק ביש שלא בטובתם, הלא בסך הכל רצו לעלולת למכה (סליחה, מקאו) כדי לפקוד את השולחנות מכוסי הקטיפה הירוקה ואולי אף לזכות במעט מן הירוק האחר, בעזרת השם.
לבושתי, איני יודע מה עמדת היהדות האורתודוכסית בנושא הימורים, אבל דבר אחד בטוח – מקאו מלאה בזונות.
אגב, יש עימי במקרה תמונה של הגשר שהזכרתי, למי שמעוניין:
אפרופו זונות, הגעתי למלון וניגשתי לקבלה כדי לקבל את מפתח החדר. עמדה שם בחורה סינית חיננית אשר לקחה ממני את הדרכון, רשמה את הפרטים וביצעה את שאר הפעולות הנדושות. קיבלתי ממנה את הכרטיס לחדר, תלושים בשווי 80$ מקאו להימורים ושני תלושי ארוחת בוקר. מכיוון שנשארתי רק לילה אחד במלון שאלתי מדוע אני מקבל שני תלושים בעוד אהיה במקום בוקר אחד בלבד. “אולי בשביל בת זוג שתהיה איתך” היא ענתה, וחייכה חיוך דק.
לאחר שסיימתי את ענייני במקאו (לא להתרגש, כנס ומספר פגישות) נסעתי להונג קונג לישיבת דירקטוריון. פגשתי שם את אישתי המקסימה אשר בילתה איתי את סוף השבוע בעיר. אנחנו מאוד אוהבים את הונג קונג, למרות שזיהום האויר שם גרוע יותר מאשר במנילה. לצערם של תושבי הונג קונג, מעבר לגבול שלהם עם סין שוכנת גואנגזו, עיר תעשייתית שהורסת להם את הבריאות עם מפעליה המזהמים. ובסין, עיר תעשייתית זה כמו האוכלוסיה של כל ישראל אז תנחשו לבד כמה מפעלים יש שם.
הסתובבנו לנו בעיר כאשר עברנו ליד גינה ציבורית ובחזיתה שלט כדלהלן:
מכיוון שאנו חובבי מזון ויין, גם טרחנו לבקר במסעדות הטובות בעיר. אם במקרה אתם תוהים באיזה מטבח בחרנו לסעוד אזי התשובה היא: צרפתי. אמנם במחשבה תחילה נדמה כי בהונג קונג יש לאכול אוכל סיני או לפחות אסייתי, אבל המסעדות האסייתיות במנילה דווקא לא רעות וממילא יצא לנו מכל החורים האוכל האסייתי, אז אכלנו צרפתי. ובכן, מסתבר שגם כאן יש מה לספר.
ראיתי כותרת בעיתון לא מזמן שהציר החדש המחבר את התרבות הקוסמופוליטית הוא ניו-יורק – לונדון – הונג קונג. אכן, הונג קונג עיר מיוחדת, אבל למרות זאת אמיתות נושנות עדיין כוחן במתניהן. והקלישאה אשר נעלה באוב הינה: לא כל הנוצץ זהב.
בערב הראשון אכלנו במסעדה אשר הומלצה על ידי שלנו – שמה Lot 10. הזמנו מנות צרפתיות קלאסיות ושתינו יין טוב. היה לא זול (בערך 650 ש”ח) אבל מאוד נהנינו אז החלטנו ללכת למסעדה צרפתית נוספת למחרת.
כל הצרפתיות המומלצות היו מלאות אבל חיפשנו בעיתונות ובספרות ומצאנו שם של מסעדה אשר הוכתרה בתור האיטלקית הטובה ביותר בכל הונג קונג, לא פחות ולא יותר – אז הלכנו.
איזה נפילה.
מיד כשהתיישבנו הבנו שמשהו לא בסדר. התפריט היה סטנדרטי לחלוטין החל בפיצה מרגריטב וכלה בפסטה פפרדלה רגו – מנות איטלקיות קלאסיות שתמצא בכל פיצריה באיטליה. לא נראה היה מהתיאור בתפריט שנעשה איזשהו שינוי למנה אשר יהפוך אותה למיוחדת, מלבד המחיר. המחיר היה מאוד מיוחד.
אבל המליצו בחום אז אמרנו ננסה.
לא אלאה אתכם במילים – היין היה גרוע (200 ש”ח), המנות הראשונות היו נחמדות (75ש”ח כל אחת, לקחנו שתיים) והעיקריות היו בינוניות מינוס (200 ש”ח כל אחת). השירות היה לא משהו. בקבוק מים מינרלים עלה 30 ש”ח.
או כמו שליטל אמרה – חטפנו קנס + גרר.
אין מה לעשות, כדי להצליח צריך לפעמים ליפול. זו לפחות הגירסה הרשמית כרגע. רק חבל שוויתרנו על קניית איי-פוד חדש (במקום זה שהצלחתי לשכוח על המטוס) ושהיה עולה פחות מהגועל נפש הזה.
חזרתי היום מנסיעת עסקים למקאו והונג קונג. למי שלא יודע, מקאו נמצאת כשעה (במעבורת) מערבית להונג קונג ונחשבת לבירת ההימורים של אסיה. יש שם כמות אדירה של בתי מלון בסגנון לאס-וגאס כולל גירסה של מלון ה-Venetian המפורסם (רק שזה במקאו גדול הרבה יותר, אם אפשר להאמין).
מכיוון שזו היתה לי הנסיעה השלישית למקאו במספר דומה של חודשים אני מרגיש שדקויות מסויימות שלפני כן נעלמו מעיני כעת נהירות לי. למשל, בניגוד למה שהייתי חושב לפני כן אם היו שואלים אותי, בכל הנסיעות שלי למקאו הייתי מוקף בחרדים וישראלים דתיים (כיפה שחורה). בנסיעה אחת, אשר במקרה התרחשה ביום שישי, חל עיכוב בהגעת המעבורת לחוף אשר גרר דיון אנרגטי בשאלה איך מגיעים מהרציף למלון כעת משנכנסה שבת.
הדילמה החריפה מאחר והגברים רצו לשלוח את הנשים והילדים באוטובוס בעוד הם עצמם יצעדו למלון (ולא משנה כרגע שצריך לעבור גשר שאורכו קילומטרים – הסינים בונים בגדול – ושהינו סגור לחלוטין להולכי רגל).
כדרכם של ישראלים, המעבורת כולה נאלצה להיות שותפה לדיון הלוהט (אך מבין ה”זרים” הייתי היחיד אשר גם הבין את הנאמר, וגם נאלצתי מאוחר יותר להסביר לאחרים על מה היה הבאלגן).
אני מבין לליבם של היהודים המאמינים אשר נקלעו לעסק ביש שלא בטובתם, הלא בסך הכל רצו לעלולת למכה (סליחה, מקאו) כדי לפקוד את השולחנות מכוסי הקטיפה הירוקה ואולי אף לזכות במעט מן הירוק האחר, בעזרת השם.
לבושתי, איני יודע מה עמדת היהדות האורתודוכסית בנושא הימורים, אבל דבר אחד בטוח – מקאו מלאה בזונות.
אגב, יש עימי במקרה תמונה של הגשר שהזכרתי, למי שמעוניין:
אפרופו זונות, הגעתי למלון וניגשתי לקבלה כדי לקבל את מפתח החדר. עמדה שם בחורה סינית חיננית אשר לקחה ממני את הדרכון, רשמה את הפרטים וביצעה את שאר הפעולות הנדושות. קיבלתי ממנה את הכרטיס לחדר, תלושים בשווי 80$ מקאו להימורים ושני תלושי ארוחת בוקר. מכיוון שנשארתי רק לילה אחד במלון שאלתי מדוע אני מקבל שני תלושים בעוד אהיה במקום בוקר אחד בלבד. “אולי בשביל בת זוג שתהיה איתך” היא ענתה, וחייכה חיוך דק.
לאחר שסיימתי את ענייני במקאו (לא להתרגש, כנס ומספר פגישות) נסעתי להונג קונג לישיבת דירקטוריון. פגשתי שם את אישתי המקסימה אשר בילתה איתי את סוף השבוע בעיר. אנחנו מאוד אוהבים את הונג קונג, למרות שזיהום האויר שם גרוע יותר מאשר במנילה. לצערם של תושבי הונג קונג, מעבר לגבול שלהם עם סין שוכנת גואנגזו, עיר תעשייתית שהורסת להם את הבריאות עם מפעליה המזהמים. ובסין, עיר תעשייתית זה כמו האוכלוסיה של כל ישראל אז תנחשו לבד כמה מפעלים יש שם.
הסתובבנו לנו בעיר כאשר עברנו ליד גינה ציבורית ובחזיתה שלט כדלהלן:
מכיוון שאנו חובבי מזון ויין, גם טרחנו לבקר במסעדות הטובות בעיר. אם במקרה אתם תוהים באיזה מטבח בחרנו לסעוד אזי התשובה היא: צרפתי. אמנם במחשבה תחילה נדמה כי בהונג קונג יש לאכול אוכל סיני או לפחות אסייתי, אבל המסעדות האסייתיות במנילה דווקא לא רעות וממילא יצא לנו מכל החורים האוכל האסייתי, אז אכלנו צרפתי. ובכן, מסתבר שגם כאן יש מה לספר.
ראיתי כותרת בעיתון לא מזמן שהציר החדש המחבר את התרבות הקוסמופוליטית הוא ניו-יורק – לונדון – הונג קונג. אכן, הונג קונג עיר מיוחדת, אבל למרות זאת אמיתות נושנות עדיין כוחן במתניהן. והקלישאה אשר נעלה באוב הינה: לא כל הנוצץ זהב.
בערב הראשון אכלנו במסעדה אשר הומלצה על ידי שלנו – שמה Lot 10. הזמנו מנות צרפתיות קלאסיות ושתינו יין טוב. היה לא זול (בערך 650 ש”ח) אבל מאוד נהנינו אז החלטנו ללכת למסעדה צרפתית נוספת למחרת.
כל הצרפתיות המומלצות היו מלאות אבל חיפשנו בעיתונות ובספרות ומצאנו שם של מסעדה אשר הוכתרה בתור האיטלקית הטובה ביותר בכל הונג קונג, לא פחות ולא יותר – אז הלכנו.
איזה נפילה.
מיד כשהתיישבנו הבנו שמשהו לא בסדר. התפריט היה סטנדרטי לחלוטין החל בפיצה מרגריטב וכלה בפסטה פפרדלה רגו – מנות איטלקיות קלאסיות שתמצא בכל פיצריה באיטליה. לא נראה היה מהתיאור בתפריט שנעשה איזשהו שינוי למנה אשר יהפוך אותה למיוחדת, מלבד המחיר. המחיר היה מאוד מיוחד.
אבל המליצו בחום אז אמרנו ננסה.
לא אלאה אתכם במילים – היין היה גרוע (200 ש”ח), המנות הראשונות היו נחמדות (75ש”ח כל אחת, לקחנו שתיים) והעיקריות היו בינוניות מינוס (200 ש”ח כל אחת). השירות היה לא משהו. בקבוק מים מינרלים עלה 30 ש”ח.
או כמו שליטל אמרה – חטפנו קנס + גרר.
אין מה לעשות, כדי להצליח צריך לפעמים ליפול. זו לפחות הגירסה הרשמית כרגע. רק חבל שוויתרנו על קניית איי-פוד חדש (במקום זה שהצלחתי לשכוח על המטוס) ושהיה עולה פחות מהגועל נפש הזה.
מאת shamshins נושאים 
just blogging 
תגובה אחת »
”
