Kudos

אני אוהב לצלול. אין כמו הים הכחול העמוק, רוח בשיער ותחושה של חופש. אני מסוגל לסוע במשך שעות כדי להגיע לאתר עם צלילות יפות. תמנונים, וצבים, אלמוגים ודגים – רק תביאו ואני מבסוט.

קחו את אילת, למשל. בהחלט לא אחד מהמקומות היפים בעולם לצלילה, אבל גם לא רע. קצת דליל בחיי ים בשנים האחרונות אבל לא שומם. אני זוכר שפעם היו המון דגי תוכי באילת. כחול, אדום, צהוב ירוק. אני אוהב דגי תוכי.

מסתבר, שגם בפיליפינים יש אהבה גדולה אל הים. בכל זאת 7017 איים. מדינה של יורדי ים.

אז אם תרצו לראות דגי תוכי, בואו לבקר אותי ואני אקח אתכם לסופרמרקט הקרוב.

 14 ש”ח לקילו.

החיים במנילה מתחילים להכנס לשיגרה. זה יכול להיות דבר טוב אבל זה גם יכול להיות לא קל. צריך עדיין לזכור שאנחנו נמצאים במקום זר. זה בא לידי ביטוי באנשים שאתה פוגש, בקושי לגרום לדברים הכי פשוטים לקרות ובעובדה שאתה מסתכל מחוץ לחלון ולא כל כך קולט שזה לכמה שנים.

כדי להתמודד עם המקום, אני וליטל החלטנו לצאת מהעיר פעם בחודש לפחות (בינתיים הקצב עומד על פעם בשבועיים). כפי שאתם יודעים, מאז שהגענו לכאן לפני חודשיים הספקנו להיות בהונג קונג, אנילאו, טאגאטיי (הר געש שבתוך הלוע שלו אגם שבתוכו הר געש קטן יותר שבתוך הלוע שלו אגם קטן. מין בבושקה שכזו) וכעת היינו גם בפאלוואן. אני משתמש ב’פיקאסה’ כדי לתת לכם גישה לתמונות ישירות מתוך הבלוג - מקווה שזה יותר נוח לכולם.

למי שלא יודע, פלאוואן זה אחד המקומות היותר יפים בפיליפינים. יש שם שמורת טבע גדולה הכוללת 45 איים בתוליים העשויים ממצוקי אבן גיר המזכירים את קו-פיפי בתאילנד. למעשה תאילנד והפיליפינים הם בין המקומות היחידים בעולם שבהם יש את התצורה הגאולוגית הזו (על פי ספר הצלילות שלנו, לפחות). רק שקו-פיפי יש אחד ואילו בפלאוואן יש עשרות איים.

 כשאנשים בעבודה שמעו שלשם אנחנו נוסעים נשלחו קריאות קנאה לחלל, והגדילה לעשות מיוקו (יפנית שמנהלת אצלנו את אחד ממוקדי שרות הלקוחות) שאמרה שהיא שומרת את פלאוואן לסוף התקופה שלה, כי אחר כך שום דבר כבר לא אותו הדבר. הפילוסופיה שלי אחרת וגורסת שלכל מקום היופי שלו ושניקח את מה שבא.

באיזור השמורה ישנו אי בשם לאגן ובו אתר נופש של חברת ”אל-נידו” אשר מתחבא בתוך מפרצון עם לגונה רדודה הסגורה מסביב במצוקים עצומים מכוסי ג’ונגל טרופי. מדובר באחד המקומות היפים והכיפיים שהיינו בהם מעולם. לקחנו את אחד מהחדרים האלה שבנויים על עמודים בתוך הלגונה, עם נוף מדהים אל הים והאי.

בדרך כלל, המקום הזה לוקח משהו כמו $600 ללילה אבל כמו ישראלים טובים מצאנו דיל באינטרנט שעלה $160 (לא כולל ארוחות שבסוף עלו עוד $100 אבל מילא). אם עדיין לא הסתכלתם על התמונות, עכשיו יהיה זמן טוב לחזור למעלה ולהזיל ריר.

למרבה ההפתעה הקטע של המקום אינו רביצה ממושכת על כיסא נוח (למרות שזו אופציה) והצוות כל הזמן דוחף אותך לצאת לפעילויות מסביב לאיים. בארבעת הימים שהיינו באל-נידו הספקנו לעשות לא מעט. למשל, יש באי מינילוק לגונה שהייתה פעם מערה שהתקרה שלה קרסה. אין לי שום דרך להסביר את היופי המדהים של המקום הזה (המצלמה לא היתה איתנו) אז מצאתי תמונה באינטרנט שתסביר בשבילי:

 

 אני לא רוצה לבאס, אבל זה יותר יפה ומדהים במציאות.

כמובן שיצאנו גם לצלילות, שהיו מדהימות בכל קנה מידה, אבל לא טובות כמו אלו של אנילאו. בכל מקרה, זו לא העונה והראות היתה רק 7-8 מטר. אומרים שבמרץ עד מאי הראות עולה ל-40 מטר שזה מדהים.

ביום האחרון לקחנו חוף פרטי לשעה. סירת מנוע מקפיצה אותך לחוף טרופי למרגלות ג’ונגל (מי שראה “אבודים” – כזה) ומשאירה אותך שם לבד. קשה להסביר את החוויה של הבדידות המוחלטת על אי טרופי, אפילו אם זה רק לשעה. 

 תאמינו לי, קשה מאוד לחזור לעבודה אחרי 4 ימים במקום כזה. האוכל מעולה, האוירה כיפית, הנופים מדהימים. אנחנו רוצים לחזור לשם לפחות עוד פעם אחת בתקופתנו בפיליפינים אבל יש זמן. כבר שמנו את הכוונת שלנו לעוד שבועיים על אי שנקרא ‘בוהול’. ההצעה הגיעה מכיוונם של מארק (Marek) וכריסטינה – זוג אסטונים שעובדים בחברות אחרות בבניין שלי. הם פשוט אנשים כאלה חמודים שזה מדהים. שמעתי שכשהם מתחילים לשתות החמידות הופכת לחיית לילה עם אנרגיות מטורפות, אז הינה עוד משהו לחכות לו.

למי שהצליח לקרוא עד לכאן, אני שמח לבשר שהגיעה המכולה שלנו. הבית נראה עכשיו רשמית כמו איזור קרבות. זה מדהים עד כמה החפצים שלנו יכולים לתת למקום תחושה של בית, גם כשהם בבלאגן. בית ריק זה בית עצוב ואני ממליץ לכל מי שעושה רילוקיישן לנסות ולהביא איתו את הדברים שלו (צריך לארגן תקציב להובלה מן הסתם, עדיף מטעם מקום העבודה) – זה חוסך המון כסף והופך את המעבר לקל יותר. בסופו של יום, מי רוצה לקנות סט חדש של מגבות מטבח, כלים, כוסות, כורסאות וכו’. אם הכל ישנו, צריך להשתמש בזה.

בנימה זו, אני מעוניין לחלוק איתכם שתי תובנות. האחת – אל תתפשרו על חברת ההובלות שלכם! הם יכולים לעשות כמה דאווין שהם רק רוצים, אבל צריך לוודא שהם אורזים בצורה יעילה ששומרת על החפצים שלכם. במקרה שלנו החברה חיפפה (בלי ששמנו לב כמובן) וארזה מספר חפצים בצורה שפשוט פגעה בהם. כשמכולה מגיעה אחרי חודשיים בים לנמל הרבה אבק ולכלוך יכולים להצטבר על החפצים שלכם. כמו כן, הם תמיד ינסו לארוז מעט חפצים לארגז כדי לנפח את התכולה (ומכאן את המחיר), אז תשימו לב שלא עושים לכם את זה (אנחנו נפלנו). התובנה השניה היא שבשום פנים ואופן אסור לעבוד עם חברת גמא או עם אלפא, חברת בת שלה. מדובר על חברה שנותנת שירות גרוע, ותאמינו לי שהחפצים שלכם ממש לא מעניינים אותם. האריזה היתה פשוט מזעזת ומעבר לזה ששילמנו הרבה יותר ממה שצריך, גם ספגנו נזק לחפצים. את הבעלים כמובן שלא ניתן להשיג שניה אחרי שסגרתם את העיסקה. הם נחמדים רק בתהליך המכירה. אם יש משהו שאני לא סובל, זה חברה צבועה.

לסיכום אני אספר שהיינו אתמול בכיתת טעימות של יין. יש פה איזה ארוע של מספר ימים שבו עושים טעימות וכיתות עם מרצים. זה נשמע הרבה יותר מפוצץ ממה שזה באמת (בכל זאת, מנילה) אבל מדובר בהתפתחות נחמדה. אנחנו נקפוץ היום לעוד טעימות מייד אחרי המסג’ שהזמנו בקאנטרי לשתיים בצהריים, אז על זה אני כבר אכתוב בפעם הבאה.

חדשות טובות – אמא של ליטל מגיעה לביקור עם בן זוגה בשבוע הבא. שוברים את הקרח ומתחילים לארח! אנחנו חושבים בקדחתנות על האופציות השונות שיש לנו כדי להראות להם את המקום. אני בטוח שיהיה כיף.

 למרבה האירוניה, החיים שלי מתנהלים כאן בקצב מטורף, למרות שהפיליפינים זה לא בדיוק המקום לצפות להתנהלות מהירה וחלקה של אירועים.  

אז בעשר דקות שיש לי, להלן תיאור קצר של קורותינו לאחרונה.

 בסוף שבוע שעבר טסנו להונג-קונג ביחד עם עוד זוג (מאיה וגרג) ובחור חביב בשם עמיחי. הם לקחו מלון בקואלונג (על הפנינסולה) ואנחנו על האי הונג-קונג ממש. בגלל שהתמהמנו מאוד עם המלון, נאלצנו לשלם 40 דולר יותר ללילה וקצת נלחצנו. החבר’ה היו אמורים לטפל במלון שלהם הרבה קודם כך שעבורם הכל היה חלק.

 איך שנכנסנו למקום קיבלנו מהם הודעת טקסט שהמלון שלהם על-הפנים, ויש לו ריח של בית אבות. אנחנו דווקא נפלנו בסדר, חוץ מזה שהיה לנו חדר בגודל פיצפון ושהכניסה אליו הייתה דרך החדר אמבטיה.

הונג קונג עיר מדהימה, ויש לנו לא פחות מ-300 תמונות (באדיבות גרג פנאט הצילומים שהסתובב אחרינו כמו צלם חתונה פרטי). העלנו בודדים לכאן והשאר יבואו בהזדמנות הקרובה. יש הרבה מה לספר, אבל זה ייאלץ לחכות מסיבות שיתבררו בשורות הקרובות.

 שלשום הגיע לבקר את החברה בחור שוודי חביב בשם מתיאס אשר מייצג חברת השקעות המעוניינת לפעול באיזור דרך מוצר משחקים כלשהו. חלק מהחובות שלנו כאן זה לצאת לארוחות ערב וסיבובים בעיר עם אורחים כאלה, כך שמצאתי את עצמי (וליטל איתי) בארוחת ערב במלון מפואר יחד עם חלק מחברי ההנהלה האחרים, עושים סמול טוק ומדברים עסקים. אחר כך קפצנו לבר של המלון לסיבוב של כיף. אני וליטל הלכנו לישון באחת עשרה, החברה הרווקים נשארו עד 4.

 יצרתי קשרים טובים מאוד עם העובדים הכפופים אליי. דברים מתחילים לזוז בקצב לא רע, במיוחד בהתחשב במנטליות של המקום. גם הכיוון האסטרטגי שהחברה הולכת אליו נראה טוב, אבל זה לא לבלוג.

 היום אנחנו נוסעים לאתר נופש באנילאו, מקום יפה שעתיים וחצי דרומה ממנילה שאמור לכלול אתרי צלילה מדהימים. הסיבה שאין לי זמן לכתוב יותר היא מכיוון שהנהג מחכה לנו למטה כדי להסיע אותנו לשם. ביום שני הוא אמור לחזור לקחת אותנו הביתה.

אני אשתדל לכתוב יותר בפעם הבאה, ובטוח יהיו תמונות מהמקום.

אני יושב ומנסה לחשוב כיצד ניתן להעביר אל הכתב את מכלול החוויות שעברו עליי בשבועיים האחרונים. כל תקשורת מבוססת על מכנה משותף כזה או אחר, ואני לא יודע איך ניתן להעביר לצד השני את ההרגשה של חיים בתרבות שעל פני השטח נראית מוכרת אבל בעצם כל כך שונה עד שאתה מרגיש קצת כמו במטריקס – אתה יודע שיש משהו מאוד לא בסדר אבל לא יכול לשים על זה את האצבע.

במסגרת הליכי קבלת ויזת העבודה שלי, נתתי למחלקת כח האדם שלנו את הפספורט. הפספורט נשאר אצלם כמעט שבועיים מבלי שעידכנו אותי מה קורה. כאשר שאלתי את אחת הבחורות מה מצב הבקשה היא אמרה שהיא תבקש שיחזרו אליי. זה לא קרה. חזרתי אליה אחרי יומיים ושאלתי מה קורה. היא חייכה חיוך גדול ואמרה לי שהיא תבקש שיחזרו אליי. זה לא קרה. תפסתי אותה במסדרון ואמרתי לה שלא חוזרים אליי. היא נראתה קצת מוטרדת, ואז היא חייכה חיוך גדול ואמרה לי שיחזרו אליי, אבל זה לא קרה.

אני וליטל מצאנו דירה! אני מצרף כאן לינק לתמונות של הדירה וקצת של העיר. סתם שתקנאו – אנחנו גרים בקומה ה-28 של מגדל מגורים מדהים, עם נוף מאוד יפה אל העיר. יש לנו חברות אוטומטית בקאנטרי של הקומפלס הכולל הכל החל מבריכות וספא ועד חדר כושר ומגרשי סקווש. רק עגבניות מאוד קשה להשיג פה. מצאנו מעדניה שיש לה עגבניות לא רעות בכלל, אבל הן עולות 15 שקל לקילו.

 כדי לחתום על החוזה של הדירה התבקשתי להמציא צילום של הפספורט שלי. מכיוון שהוא נמצא במחלקת כח אדם אמרתי לבחורה שאני צריך צילום של הפספורט. היא חזרה אליי שעה אחר כך עם ערימה מסודרת של דפים והגישה לי אותה. בדפים היה צילום של הפספורט שלי. כל הפספורט, כולל כל הדפים עם החותמות של ביקורת דרכונים.

 זכיתי בהתערבות אתמול. התערבתי עם ה-COO אצלנו שאני יכול לגרום לכך שיחברו אותנו לאינטרנט תוך 5 ימים או פחות. במקרה שלו זה לקח יותר משלושה חודשים, אבל היה לי קלף מנצח – הקו טלפון בדירה שלנו כבר חובר ע”י הדייר הקודם. על פי מתווכת הדירות כל מה שנשאר לעשות זה להתקשר לשרות לקוחות ולבקש שיפעילו את ה-ADSL על המקום.

בסופו של דבר, היינו צריכים להתחבר דרך הכבלים כי זמן ההמתנה לחיבור של ADSL הוא שלושה שבועות ואילו לבניין יש איזה הסדר מיוחד שמבטיח שטכנאי כבלים יגיע כל שבוע בימי שלישי וחמישי. כמובן שהוא הגיע ביום שישי – אבל זכיתי בארוחה.

הטלפון שלי הוא טלפון חברה. התקשרתי לשרות לקוחות כדי שיאפסו את הסיסמא של המענה הקולי כי הקו היה שייך למישהו שעזב לפני. ענתה לי בחורה מאוד שירותית והסבירה לי שכדי לבצע את איפוס הסיסמא היא תצטרך להשאיר אותי ממתין על הקו במשך שלוש דקות. אמרתי לה שאני מוכן לכך.

אחרי שלוש דקות היא חזרה אליי ודיווחה לי כי היא הייתה בקשר עם מחלקת התמיכה הטכנית וכי הם קיבלו את הבקשה שלי לאיפוס סיסמת מענה קולי. ואז היא אמרה לי בעליצות שאני יכול עתה לנסות להיכנס למענה הקולי וכי מתישהו בשלושה ימים הקרובים אני גם אצליח. התחלתי לצעוק אליה: “שלושה ימים?!?.. לאיפוס סיסמא?” אבל היא לא שמעה כי היא כבר ניתקה לי בפנים. אסור פה לצעוק על אנשים. הם נעלבים נורא בקלות.

 כשהייתי כאן בביקור לפני המעבר הסופי שלחו אותי לעשות סדרת בדיקות רפואיות מקיפה. לקחו ממני דם, שתן, צואה, עשו לי צילום רנטגן, בדיקת שיניים. מדדו לי גובה, משקל ולחץ דם. נתנו לי למלא שאלונים. עשו לי בדיקת ראיה. עשו לי בדיקת סמים. עברתי בדיקות שהזכירו לי את תהליך החיול בצבא. ממה שהבנתי, זה נדרש כדי לקבל את הביטוח שרפואי שהחברה עושה לי ולאישתי.

אתמול ניגש אליי מישהו והגיש לי שתי חוברות דקות של טפסים שיש למלא. שאלתי אותו מה זה, והוא ענה שאלה הטפסים של הביטוח הרפואי שלי ושל אישתי. אמרתי לו שכבר עברתי את כל הבדיקות הנדרשות בביקור האחרון. הוא הסתכל עליי במבט קצת מוזר ואמר לי שאין בדיקות במסגרת הביטוח הרפואי.

הלכתי אל ה-COO (שחייב לי ארוחה) מכיוון שהוא אחראי על מחלקת כח האדם שלנו. ושאלתי אותו מה הייתה מטרת חצי יום בדיקות רפואיות שהעבירו אותי. הוא התסכל עליי במבט תמה ושאל על איזה בדיקות אני מדבר. אמרתי לו “הבדיקות של הביטוח הרפואי! הבדיקות שמנהלת מחלקת כח האדם שלנו שלחה אותי אליהן באופן אישי!”. אז הוא ענה לי שיש לכל חברי ההנהלה את הביטוח הזה והם מעולם לא עברו שום בדיקות.

 הלכתי אל אל הכלבה ושאלתי אותה בנימוס למה העבירו אותי חצי יום של בדיקות פולשניות. היא אמרה לי בחיוך גדול שיש מדיניות בחברה לוודא שכל העובדים בריאים לפני שהם מתחילים לעבוד. אמרתי לה שאני העובד היחיד בכל החברה שעבר את הדבר הזה. היא נראתה קצת מוטרדת והיה לה מבט מטופש על הפנים. הלכתי משם על סף פיצוץ אבל לא הרמתי עליה את הקול כי כבר למדתי שכאן זה אסור.

אמרו לי אחר כך שיכול מאוד להיות שמישהו רצה להרויח קצת כסף על חשבון החברה ואני הייתי הקורבן התורן. שולחים אותך לסדרת בדיקות מאוד יקרה ובתמורה המרפאה משלמת למי ששלח אותך איזה בקשיש. דברים מהסוג הזה קורים כל הזמן, אז חשוב להצליב מידע. 

הטריק, וכאן אני כבר מתייחס לסביבה המקצועית שלי, זה להיות מאוד סבלן ולהבין שמרפי עובד פה על סטרואידים. כל מה שיכול להשתבש, וגם כל מה שלא יכול להשתבש – ישתבש.

לתומי חשבתי שרילוקיישן זה משהו שעושים:

(א) כדי לחוות חוויות חדשות
(ב)  להתקדם מקצועית
(ג) להרויח כסף

לגבי א’ ו- ב’ אני לא יודע כי אנחנו טסים רק ביום שלישי. לגבי סעיף ג’ לעומת זאת כבר יש לי תובנות ראשונות, שאותן ניתן לסכם כך:

לעשות רילוקיישן זה כמו לעשות חתונה, וזה לא רק בגלל שאישתך מתכננת את שניהם עם אקסל.

כשאתה צעיר ותמים נדמה לך שכל הצ’קים שתקבל יאפשרו לך לטייל או לחילופין לקנות בית או לחילופין להשקיע בילדים. כשאתה בפועל מתכנן חתונה אתה מבין שהצ’קים מקסימום יכסו את האירוע, ואולי יישאר עודף לאיזה סופשבוע באילת.

דוגמא: לטובת ויזה עבור אישתי היקרה אני נדרש להציג תעודת נישואין. מיותר לציין שהרבנות לא ממש מספקת תעודות בשפת הקודש אנגלית. אז הולכים לנוטריון שמסביר שתרגום עולה 80 ש”ח, אבל האישור הנוטריוני עולה 370 ש”ח שלבסוף יוצאים 612 ש”ח כי ככה אמר המחשב שספר את המילים (המחשב למעשה אמר 790 ש”ח, אבל הם ראו שאני תיכף שורף את המועדון אז ירדו קצת מהעץ). כן, נוטריון זה בדיוק כמו הקייטרינג של החתונה.

או כשצריך לעזוב את הדירה המקסימה שלנו ופתאום מתבקשים להוציא איזה 500 ש”ח תיקונים וצביעה למרות שהדירה סבבה. מילא, יש בזה היגיון, הדירה היתה צבועה כשנכנסו.

אבל 1000 ש”ח על חיסונים?! קיבינימט – כולה 8 זריקות לכל אחד. גם כואב וגם כואב. אבל מילא, על בריאות לא חוסכים.

ואני כבר לא מדבר על השיחות לבזק ויס ושאר “נותני” השרות שבעצם לא מבינים את המילה שרות גם אם תמצא אותה במילון עבורם או אם תיקח את המילון ותדפוק להם אותו על הראש. זה כבר צער שאי אפשר למדוד בכסף. תחשבו איך אתם תרגישו כשיעבירו אתכם 3 מוקדי שרות ב-”יס” שמנסים לשמר אתכם כלקוח כשאתם בכלל יורדים מהארץ. אני חושב שזה בערך החויה המקבילה לביקור ברבנות וגילוי שהם בעצם לא מאמינים לך שאתה יהודי ועכשיו לך לבית דין רבני להוכיח להם שלסבתא של סבתא קראו רוחל’ה. 

עוד תגלית מעניינת – ה”עולם האבוד” של ארתור קונן דויל חי וקיים. אם רק תמצאו את הפתח הסודי, תוכלו גם אתם לגלות דינוזאורים וחיים שנכחדו שעדיין קיימים באיזו בועה אקולוגית נעלמה. ישנם אירגונים ואנשים שאם אתם לא מדברים איתם בפקס, דרך טפסים מאוד ספציפיים או בדואר רשום – חבל לכם על הזמן. מה זה משנה שהפקס היה רלוונטי לפני 10-15 שנים ושיש היום דרכים רבות וטובות יותר לתקשורת. לפחות לא ביקשו טלקס (או יוני דואר).

ישנה גם תופעה של רכש היסטרי. כל מה שאי פעם תכננתם לקנות בשלב זה או אחר, וכל מה שאתם קונים באופן שוטף פעם במספר חודשים – את כולם כעת תרכשו בבת אחת ועכשיו. מי יודע אם נמצא “קלבטן” בפיליפנים. ומה עם גלולות? ומה עם המסך מחשב שרצינו ואולי שם לא נמצא כזה? וכיסא מחשב שתיכננו לקנות? ומליון ואחד דברים שבמקום לקנות לאורך זמן, קונים עכשיו. זה ההיפך מתשלומים. מי אמר שהמדינה מפסידה מזה שאנשים יורדים?

מעניין אם בסוף נצא מופסדים או אם יישאר עודף לחופשה באילת.