Kudos

 לכל מי שחולם על מגורים במדינה אחרת רק נזכיר שכרוך בזה שלב ביניים – המעבר.

“המעבר” או אפילו “מעבר” – מה זה, כולה 4 אותיות. האמת יכול להיות כיף, אבל קחו בחשבון שזו עבודה במשרה מלאה הנמשכת מספר חודשים (אם אתם פדנטיים כמונו, לפחות).

במהלך תקופה המעבר, עלול אדם למצוא עצמו במעמד פליט – ללא בית, ללא חפצים, ללא מכרים ובלי יכולת התמצאות בסביבה החדשה שבה הוא מוצא את עצמו. היתרון של רילוקיישן הוא בזה שלפחות יש עבודה (נחמה קטנה למי שמתחיל לעבוד אחרי 6 חודשים של בטלה אלוהית, אבל מי מתלונן).

אז הגיע היום הגדול. חברת ההובלות מגיעה אלינו הביתה והבלאגן מתחיל.נחסוך מכם את הפירוט של הכאב ראש שכרוך בשיח עם חברת הובלות. לא משנה כמה יוקרתיים הם, או העובדה כי הם עוסקים בשילוח בינלאומי (שזה בשבילם כמו ההבדל בין גדודים וסיירת) – בסופו של יום מדובר בחברת הובלות.

זה אומר איחורים, משא ומתן כספי תוך כדי תנועה והשגחה בלתי פוסקת – אבל אמרתי שלא נלאה אתכם, בסך הכל היה בסדר ועתה נותר רק לראות אם המכולה שלנו גם תגיע למנילה והחפצים לדירה (שעוד צריך למצוא) או תמצא את דרכה למקום לא נודע על הגלובוס.

אז למי שרוצה לדעת כיצד נראים שלושה ימים מכריעים ברילוקיישן – יום האריזה, יום הטיסה ויום ההגעה (במקרה שלנו בוצעו ברצף), בבקשה: תמונות

אני כבר שבועיים בארץ ונותרו עוד 10 ימים בדיוק עד שאני עולה על המטוס עם אישתי. במהלך שבועיים אלו הספקנו לעשות הרבה, אבל נותר עוד הרבה לעשות. מדובר פחות במטלות כבדות ויותר בכמות גדולה של דברים קטנים שמצטופפים להם ברשימה שרק הולכת ומתארכת.

 למשל, אתמול ביקרתי בקופת חולים כדי לקנות מעין רצועות שמשמשות אותי לספורט. עמד לפני בתור לרוקחת אדם מבוגר למדי שהגיע עם מרשם מהרופא. הרוקחת אמרה לו שהיא לא יכולה לתת לו את מה שהרופא רשם. הוא היה מופתע למדי ושאל למה לא. אז הרוקחת הסבירה לו שיש לו מרשם לנרות וגינליים. הוא לא הפסיק לצחוק איזה 10 דקות. מטלות מסוג זה יש המון.

במקביל, אנחנו נפגשים הרבה עם אנשים במעין סיבוב פרידה לקראת העזיבה. בכל זאת, נוסעים לפרק זמן בלתי מוגבל שיכול להמשך שנים. ובנוסף, אני מגלה שבזכות המהלך הזה אני מסתכל על ישראל בכלל ועל תל אביב בפרט באור חדש. פתאום הישראלים לא כל כך נוראיים. פתאום השרות פה בבתי הקפה למעשה די טוב. הים יפה, שדרות רוטשילד מלבלבות והאוירה טובה. אני בטוח שאני הולך לעשות חיים משוגעים אבל דבר אחד כבר הרווחתי - גיליתי שטוב בישראל. 

כאשר החלטתי לכתוב את הבלוג שלי באנגלית, חשבתי כי בחירת השפה תאפשר לי לפנות אל קהל לא ישראלי.

חוץ מזה, הרגשתי נוח יותר לכתוב בשפה זו.

מאז, עברו מים רבים באוקיינוס ההודי, ואני מוצא עצמי בדרך למנילה לתפקיד של CTO בחברה בינלאומית העוסקת בתחום של משחקים ושירותים מקוונים (בסדר הזה). החלתי לכתוב פחות ופחות בבלוג, ולא רק בגלל חוסר זמן. אני חושב שבמקום כלשהו, חשתי כי כתיבה על החוויות שלי בשפה המובנת לכל עמיתי (וכפופי) החדשים בעבודה תעמיד אותי במצב בלתי ראוי. כאשר כבר כתבתי, עשיתי זאת על נושאים “חלביים” במובהק.

 לכן החלטתי לשלב כתיבה בעברית בבלוג שלי, אשר עד היום היה על טהרת האנגלית. אולי אני כבר חש את הקרבה והגעגועים שישראלים רבים מרגישים כאשר הם יורדים מהארץ, אלו שבטוקבקים כותבים עליהם שהם משוגעים ו”מי בכלל רוצה לגור במקום במטורף הזה”.

 ובכן, אחרי ביקור ראשוני של שבועיים בעיר מגוריי החדשה אני יכול לומר לכם שאני כנראה מן משוגע שכזה. החוויה של מגורים במדינה אחרת הינה בהחלט משהו מיוחד. ואין לי ספק שאני אהנה מאוד מלראות אנשים חדשים, ולחוות חוויות חדשות. גם מקצועית יש לי עניין בעבודה בסביבה שבה אתה יושב בעשר בבוקר לפגישה עם בריטי וסיני, באחת עשרה עם ניו זינלנדי ופיליפיני ומקנח בשיחת טלפון אחר הצהריים עם אנשים באסטוניה וישראל.

 ועדיין, פתאום אתה נזכר בחוף הים של תל אביב ובשדרות רוטשילד ובבית הקפה השכונתי, ואומר לעצמך שבעצם די כיף בארץ ושיש משהו נחמד בלבקר את המשפחה בסוף שבוע.

 אני נמצא בשלושת השבועות הקרובים בארץ לטובת אריזות ואז אני עוזב עם אשתי להרפתקה שאמורה להימשך לפחות שנתיים. יכול להיות שנחזור תוך חודש. ויכול להיות שנחזור בעוד 10 שנים. לא בטוח שבדרך חזרה נגיע ישר לארץ – אולי נעצור קודם במקום אחר. אני, בכל אופן, מתכנן לכתוב ולשתף בחוויות שלי את מי שמעוניין לקרוא.