Kudos

 למרבה האירוניה, החיים שלי מתנהלים כאן בקצב מטורף, למרות שהפיליפינים זה לא בדיוק המקום לצפות להתנהלות מהירה וחלקה של אירועים.  

אז בעשר דקות שיש לי, להלן תיאור קצר של קורותינו לאחרונה.

 בסוף שבוע שעבר טסנו להונג-קונג ביחד עם עוד זוג (מאיה וגרג) ובחור חביב בשם עמיחי. הם לקחו מלון בקואלונג (על הפנינסולה) ואנחנו על האי הונג-קונג ממש. בגלל שהתמהמנו מאוד עם המלון, נאלצנו לשלם 40 דולר יותר ללילה וקצת נלחצנו. החבר’ה היו אמורים לטפל במלון שלהם הרבה קודם כך שעבורם הכל היה חלק.

 איך שנכנסנו למקום קיבלנו מהם הודעת טקסט שהמלון שלהם על-הפנים, ויש לו ריח של בית אבות. אנחנו דווקא נפלנו בסדר, חוץ מזה שהיה לנו חדר בגודל פיצפון ושהכניסה אליו הייתה דרך החדר אמבטיה.

הונג קונג עיר מדהימה, ויש לנו לא פחות מ-300 תמונות (באדיבות גרג פנאט הצילומים שהסתובב אחרינו כמו צלם חתונה פרטי). העלנו בודדים לכאן והשאר יבואו בהזדמנות הקרובה. יש הרבה מה לספר, אבל זה ייאלץ לחכות מסיבות שיתבררו בשורות הקרובות.

 שלשום הגיע לבקר את החברה בחור שוודי חביב בשם מתיאס אשר מייצג חברת השקעות המעוניינת לפעול באיזור דרך מוצר משחקים כלשהו. חלק מהחובות שלנו כאן זה לצאת לארוחות ערב וסיבובים בעיר עם אורחים כאלה, כך שמצאתי את עצמי (וליטל איתי) בארוחת ערב במלון מפואר יחד עם חלק מחברי ההנהלה האחרים, עושים סמול טוק ומדברים עסקים. אחר כך קפצנו לבר של המלון לסיבוב של כיף. אני וליטל הלכנו לישון באחת עשרה, החברה הרווקים נשארו עד 4.

 יצרתי קשרים טובים מאוד עם העובדים הכפופים אליי. דברים מתחילים לזוז בקצב לא רע, במיוחד בהתחשב במנטליות של המקום. גם הכיוון האסטרטגי שהחברה הולכת אליו נראה טוב, אבל זה לא לבלוג.

 היום אנחנו נוסעים לאתר נופש באנילאו, מקום יפה שעתיים וחצי דרומה ממנילה שאמור לכלול אתרי צלילה מדהימים. הסיבה שאין לי זמן לכתוב יותר היא מכיוון שהנהג מחכה לנו למטה כדי להסיע אותנו לשם. ביום שני הוא אמור לחזור לקחת אותנו הביתה.

אני אשתדל לכתוב יותר בפעם הבאה, ובטוח יהיו תמונות מהמקום.

אני יושב ומנסה לחשוב כיצד ניתן להעביר אל הכתב את מכלול החוויות שעברו עליי בשבועיים האחרונים. כל תקשורת מבוססת על מכנה משותף כזה או אחר, ואני לא יודע איך ניתן להעביר לצד השני את ההרגשה של חיים בתרבות שעל פני השטח נראית מוכרת אבל בעצם כל כך שונה עד שאתה מרגיש קצת כמו במטריקס – אתה יודע שיש משהו מאוד לא בסדר אבל לא יכול לשים על זה את האצבע.

במסגרת הליכי קבלת ויזת העבודה שלי, נתתי למחלקת כח האדם שלנו את הפספורט. הפספורט נשאר אצלם כמעט שבועיים מבלי שעידכנו אותי מה קורה. כאשר שאלתי את אחת הבחורות מה מצב הבקשה היא אמרה שהיא תבקש שיחזרו אליי. זה לא קרה. חזרתי אליה אחרי יומיים ושאלתי מה קורה. היא חייכה חיוך גדול ואמרה לי שהיא תבקש שיחזרו אליי. זה לא קרה. תפסתי אותה במסדרון ואמרתי לה שלא חוזרים אליי. היא נראתה קצת מוטרדת, ואז היא חייכה חיוך גדול ואמרה לי שיחזרו אליי, אבל זה לא קרה.

אני וליטל מצאנו דירה! אני מצרף כאן לינק לתמונות של הדירה וקצת של העיר. סתם שתקנאו – אנחנו גרים בקומה ה-28 של מגדל מגורים מדהים, עם נוף מאוד יפה אל העיר. יש לנו חברות אוטומטית בקאנטרי של הקומפלס הכולל הכל החל מבריכות וספא ועד חדר כושר ומגרשי סקווש. רק עגבניות מאוד קשה להשיג פה. מצאנו מעדניה שיש לה עגבניות לא רעות בכלל, אבל הן עולות 15 שקל לקילו.

 כדי לחתום על החוזה של הדירה התבקשתי להמציא צילום של הפספורט שלי. מכיוון שהוא נמצא במחלקת כח אדם אמרתי לבחורה שאני צריך צילום של הפספורט. היא חזרה אליי שעה אחר כך עם ערימה מסודרת של דפים והגישה לי אותה. בדפים היה צילום של הפספורט שלי. כל הפספורט, כולל כל הדפים עם החותמות של ביקורת דרכונים.

 זכיתי בהתערבות אתמול. התערבתי עם ה-COO אצלנו שאני יכול לגרום לכך שיחברו אותנו לאינטרנט תוך 5 ימים או פחות. במקרה שלו זה לקח יותר משלושה חודשים, אבל היה לי קלף מנצח – הקו טלפון בדירה שלנו כבר חובר ע”י הדייר הקודם. על פי מתווכת הדירות כל מה שנשאר לעשות זה להתקשר לשרות לקוחות ולבקש שיפעילו את ה-ADSL על המקום.

בסופו של דבר, היינו צריכים להתחבר דרך הכבלים כי זמן ההמתנה לחיבור של ADSL הוא שלושה שבועות ואילו לבניין יש איזה הסדר מיוחד שמבטיח שטכנאי כבלים יגיע כל שבוע בימי שלישי וחמישי. כמובן שהוא הגיע ביום שישי – אבל זכיתי בארוחה.

הטלפון שלי הוא טלפון חברה. התקשרתי לשרות לקוחות כדי שיאפסו את הסיסמא של המענה הקולי כי הקו היה שייך למישהו שעזב לפני. ענתה לי בחורה מאוד שירותית והסבירה לי שכדי לבצע את איפוס הסיסמא היא תצטרך להשאיר אותי ממתין על הקו במשך שלוש דקות. אמרתי לה שאני מוכן לכך.

אחרי שלוש דקות היא חזרה אליי ודיווחה לי כי היא הייתה בקשר עם מחלקת התמיכה הטכנית וכי הם קיבלו את הבקשה שלי לאיפוס סיסמת מענה קולי. ואז היא אמרה לי בעליצות שאני יכול עתה לנסות להיכנס למענה הקולי וכי מתישהו בשלושה ימים הקרובים אני גם אצליח. התחלתי לצעוק אליה: “שלושה ימים?!?.. לאיפוס סיסמא?” אבל היא לא שמעה כי היא כבר ניתקה לי בפנים. אסור פה לצעוק על אנשים. הם נעלבים נורא בקלות.

 כשהייתי כאן בביקור לפני המעבר הסופי שלחו אותי לעשות סדרת בדיקות רפואיות מקיפה. לקחו ממני דם, שתן, צואה, עשו לי צילום רנטגן, בדיקת שיניים. מדדו לי גובה, משקל ולחץ דם. נתנו לי למלא שאלונים. עשו לי בדיקת ראיה. עשו לי בדיקת סמים. עברתי בדיקות שהזכירו לי את תהליך החיול בצבא. ממה שהבנתי, זה נדרש כדי לקבל את הביטוח שרפואי שהחברה עושה לי ולאישתי.

אתמול ניגש אליי מישהו והגיש לי שתי חוברות דקות של טפסים שיש למלא. שאלתי אותו מה זה, והוא ענה שאלה הטפסים של הביטוח הרפואי שלי ושל אישתי. אמרתי לו שכבר עברתי את כל הבדיקות הנדרשות בביקור האחרון. הוא הסתכל עליי במבט קצת מוזר ואמר לי שאין בדיקות במסגרת הביטוח הרפואי.

הלכתי אל ה-COO (שחייב לי ארוחה) מכיוון שהוא אחראי על מחלקת כח האדם שלנו. ושאלתי אותו מה הייתה מטרת חצי יום בדיקות רפואיות שהעבירו אותי. הוא התסכל עליי במבט תמה ושאל על איזה בדיקות אני מדבר. אמרתי לו “הבדיקות של הביטוח הרפואי! הבדיקות שמנהלת מחלקת כח האדם שלנו שלחה אותי אליהן באופן אישי!”. אז הוא ענה לי שיש לכל חברי ההנהלה את הביטוח הזה והם מעולם לא עברו שום בדיקות.

 הלכתי אל אל הכלבה ושאלתי אותה בנימוס למה העבירו אותי חצי יום של בדיקות פולשניות. היא אמרה לי בחיוך גדול שיש מדיניות בחברה לוודא שכל העובדים בריאים לפני שהם מתחילים לעבוד. אמרתי לה שאני העובד היחיד בכל החברה שעבר את הדבר הזה. היא נראתה קצת מוטרדת והיה לה מבט מטופש על הפנים. הלכתי משם על סף פיצוץ אבל לא הרמתי עליה את הקול כי כבר למדתי שכאן זה אסור.

אמרו לי אחר כך שיכול מאוד להיות שמישהו רצה להרויח קצת כסף על חשבון החברה ואני הייתי הקורבן התורן. שולחים אותך לסדרת בדיקות מאוד יקרה ובתמורה המרפאה משלמת למי ששלח אותך איזה בקשיש. דברים מהסוג הזה קורים כל הזמן, אז חשוב להצליב מידע. 

הטריק, וכאן אני כבר מתייחס לסביבה המקצועית שלי, זה להיות מאוד סבלן ולהבין שמרפי עובד פה על סטרואידים. כל מה שיכול להשתבש, וגם כל מה שלא יכול להשתבש – ישתבש.