Kudos

היום נפל לי האסימון שלמרות שאני כאן כבר מספר חודשים טובים, עדיין לא ממש תיארתי את הסביבה שבה אני חי ביום-יום. הפיליפינים זה לא רק איים יפים עם חופים לבנים ואתרי צלילה.

מנילה היא עיר של ניגודים. מצד אחד, ניתן להשיג בה רמת חיים מערבית גבוהה (אם מתעלמים לרגע מזה שהמקומיים מוציאים אותך מדעתך מפעם לפעם) ומצד שני יש בה שחיתות, עוני ומצוקה שלא יביישו אף מדינה נחשלת באפריקה.

אני זוכר שבשבוע הראשון שלי בעיר נסעתי עם אחד הנהגים לעבודה ונאלצנו לעמוד בפקק שנוצר מעבודות בכביש. הנהג הסביר לי שזו הפעם השלישית שהכביש הזה עובר תיקון (שאינו נדרש) למרות שבאיזורים אחרים בעיר הכבישים במצב מחפיר. הסיבה היא כמובן שחיתות. באיזה שהוא מקום, השיחה הזו נחרטה לי בראש למרות שראיתי ושמעתי מאז מראות וסיפורים הזויים הרבה יותר.

מטרו-מנילה, למי שלא יודע, היא למעשה אוסף של ערים אשר בעבר הלא רחוק שכנו זו לצד זו. לאורך השנים הערים גדלו והתמזגו עד שנוצר מרקם צפוף, מהביל, מזוהם ופקוק. השם מנילה מקורו מאחת הערים הנ”ל שהעניקה את שמה למטרופולין כולו:

”

הייתי אומר שהקונספט מזכיר קצת את רמת-גן, תל-אביב, גבעתיים וכו’ רק שמדובר ב-10 מיליון אנשים שחיים כפי שתראו מייד, בתנאים אחרים לגמרי:

אני דווקא לא גר במנילה ההיסטורית אלא בעיר ששמה מקטי (makati city) שלפני חמישים שנה הייתה בעיקר ביצה והיום הינה מרכז העסקים של מטרו-מנילה. זו השכונה שלי (Rockwell):

בשכונה הזו אפשר להתנתק מהסביבה המקומית ולהרגיש כאילו אתה במדינה מערבית מתוקנת. אני יודע שזה מאוד ציני, אבל זה המצב.

היינו באנילאו שוב לפני כמה שבועות. סוף סוף אני מעלה את התמונות מהטיול הזה. הצטרפנו אל מספר חבר’ה והיה מאוד כיף.

החלונות בדירה שלנו פונים לכיוון דרום מזרח, וכל בוקר השמש מאירה את החדר באור חזק שמוציא אותי מהשינה בצורה מאוד ידידותית. לפעמים השמיים מעוננים כל כך, עד שהבניין ממש עומד בתוך ערפל לבן אבל זה לרוב נמשך חצי שעה לכל היותר.

במנילה תמיד חם, תמיד לח. כאשר מסתכלים מהחלון אפשר לראות בחוץ אפור ואנשים עם מטריות, ולרגע אחד במזגן נדמה שממש חורף. אבל אז אתה יוצא החוצה ומגלה שבעצם חם. יש משהו נחמד בזה שאין שום סיכוי להצטנן מהמזג אויר (מה שאי אפשר לומר על המזגנים).

אני קם ומתארגן, ושולח הודעת טקסט לנהגים שאני צריך הסעה למשרד. יש משהו נעים ומטריד בנסיעה עם נהג של החברה לעבודה. מצד אחד פינוק, אני שם ראש ומנמנם בדרך. מצד שני, אובדן מוחלט של עצמאות.

אני מגיע למשרד ומתמקם. לאחרונה עברתי מקום והיום יש לי נוף מהקומה ה-43 אל העיר שנפרשת, צפופה ודחוסה, עד להרים באופק. לרוב הראות גרועה ולא רואים את ההרים, רק את העיר שנמשכת.

אין קפה במטבחון עם עובדים אחרים על הבוקר, זה לא משהו שעושים אצלנו. לעומת זאת, יש בירה בערב בפאב, למי שמעוניין (אני לא). אני מתחיל את היום במרץ ולרוב לא ממש עוצר עד 18:00. הכל דחוס ודחוף ודינמי. יש המון עבודה ומעט זמן. במובן זה, אני בבית.

בערב אני לרוב משתדל לחתוך, כדי לחבור לאישתי המקסימה. מקסימום, אני ממשיך לעבוד עוד קצת מהבית אבל אני מקפיד לצאת מהמשרד אלא אם יש משהו חשוב באמת. לאחרונה אנחנו משתדלים לאכול בערב בבית, או מקסימום להיפגש עם חברים כי יציאה למסעדות כבר יצאה לנו מכל הכיוונים. ארוחת ערב ישראלית של ביצים וטוסט וסלט מעולה זה משהו שאי אפשר להחליף.

בסופי שבוע אנחנו נפגשים עם הרבה אנשים, או יוצאים מהעיר דרומה לאנילאו או לאחד האיים כדי לצלול. אתמול בערב היה ערב פוקר ונפגשנו חבורה שלמה של אנשים. היה מצחיק ומפתיע שאני ואביב נשארנו אחרונים ליד השולחן עם ערימה ענקית של ז’טונים כשבעצם שנינו השחקנים הכי לא מנוסים בחבורה. בסוף הוא ניצח, שאפו. בבוקר, קמתי עם כאב ראש מהאלכוהול.

אני מרגיש קצת כמו בצבא, מצד אחד הזמן טס ומצד שני אתה מרגיש שיש פז”ם לדפוק. אני אוהב לשאול את עצמי איפה נהיה עוד שנה וחצי מהיום, ויש משהו נחמד בזה שפשוט אין לי מושג. אני וליטל מסכימים שהעולם פתוח לחלוטין ושהיום יש לנו את היכולת והכלים לנסות כל מקום. שומר המסך של הטלביזיה בסלון מראה תמונות מהטיולים שלנו בעולם וזה תמיד עושה לי חשק לעוד.