Kudos

לאחרונה קיבלתי מבחור שעובד איתי דיסק DVD עם 26 פרקים של סדרת אנימה בשם Claymore. אני לא חובב קומיקס וגם לא קורא מנגה (קומיקס יפני) מכיוון שאין לי סבלנות לזה, למרות שתמיד אהבתי את הסגנון האומנותי של הז’אנר.

 

לקחתי את הדיסק קצת מתוך נימוס וקצת מתוך סקרנות, וזה גדול. מדובר על עיבוד לסדרת מנגה המתארת מסדר של לוחמות שהינן חצי-שד וחצי-אדם. הלוחמות נודדות מכפר לכפר על פי הוראות מהמסדר שלהן, וצדות שדים הנקראים יומה (Yoma). היומה, יצורים חביבים שמסיבות השמורות איתם חייבים להיזון מקרבי-אדם, מסוגלים להמיר צורה ולהתחבא בין בני האדם ולכן לא ניתנים לאיתור על ידי אנשים מהיישוב. הלוחמות מסוגלות לראות את צורתם האמיתית – דבר אשר מוביל לאלימות מרהיבה.

שמה של הסדרה נובע מהשם אשר אנשי הכפרים הצמידו למסדר הלוחמות, קליימור (Claymore) על שם החרבות הענקיות שהן נושאות על גבן ואותן הן מניפות בזכות כוחן העל אנושי. הלוחמות לא קוראות לעצמן בשום שם, הן פשוט שייכות “למסדר”.

בפרקים הראשונים אנו לומדים להכיר לוחמת ספציפית בשם קלייר (Clare) וגם לומדים מעט על ההיסטוריה שלה. באופן כללי, הסידרה סובבת אותה ואת מסע חייה אך גם נוגעת בדמויות רבות אחרות מהמסדר ומחוצה לו.

כל לוחמות המסדר היו פעם בנות אדם, ונאלצו לשם מחיר בכדי להפוך ללוחמות. המחיר הוא שהמסדר מכניס לגופן בשר יומה, ומכך היותן חצי-שד . הן יכולות להשתמש בצד השד שלהן כדי לשאוב כח אך כתוצאה מכך כמעט כל בנות המסדר הופכות בסופו של דבר ליומה בעצמן, אם הן לא נהרגות בקרב לפני כן.

 

ככל שהסדרה נמשכת העלילה (שאינה מסובכת במיוחד) חושפת יותר על השדים, המסדר ועל הערכים של הדמויות. אני מאוד נהניתי. מומלץ.

זה לא הולך להיות פוסט של הרבה מילים.

ליטל ואני חגגנו יום נישואין שני בפלאוואן (Palawan).למה לבזבז זמן, נגיע ישר לעצם העניין:

עלינו על מטוס קטן, מהסוג שאנו אוהבים לכנות בחיבה Chicken Plane כי הוא מזכיר לי את המטוסים המצ’וקמקים מאינדיאנה ג’ונס שאתה טס בפנים וקשורים מאחור תרנגולות וחזירים:

From Trip to El Nido Lagen resrot in Palawan

 

 

 

וזה מה שראינו בדרך:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 

 

 

ירדנו מהמטוס, ועלינו על סירה לכיוון האי לאגן (Lagen):

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 

 

 

ועד מהרה אפילו הגענו, וקיבלנו קבלת פנים חמה בדמות שירה וריקוד בשפה הילידית המקומית:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 

 

כן, אנחנו צילמנו את כל התמונות האלו, במצלמת כיס פשוטה. כשהמקום מדהים לא צריך הרבה יותר.

למקרה שאתם סקרנים, אנחנו נשארנו בבקתה השניה משמאל

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 

 

 

אחרי יום של רביצה ומסג’ים

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 

 

 

יצאנו למחרת לטיול בלגונות של מינילוק (Miniloc Island):

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 
התמונה למעלה צולמה בלגונה הגדולה של האי. כל כך יפה, אבל הלגונה הקטנה מדהימה לא פחות. למי שלא זוכר מהפוסט שכתבתי בשנה שעברה הלגונות הן מערות עתיקות בנות מאות מליוני שנים, שהתקרה שלהם קרסה. בכניסה ללגונה הקטנה זה הדבר הראשון שרואים:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 

 

המים כל כך צלולים עד שאפשר לראות את הסלע שעליו אני עומד בתמונה הזו:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 

 

ליטל ברגע של שלווה:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 

 

 

כשיצאנו החוצה מהלגונות עצרנו עם הקייאק בחוף קטן כדי לתפוס שלווה לפני שחוזרים לסירה:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 

 

המראות קשים, אני יודע. גם אנחנו הרגשנו שחייבים קצת להירגע אז לקחנו את אחת הסירות לאי פנגאלויאן (Pangaluyan Island) שבו אפשר לתפוס ארוחת צהרים, קצת שלווה ויופי של נוף אם מוכנים לטפס למעלה לפסגת שבמרכז האי:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 

 

בילינו מספר ימים נעימים באיזור, ובסוף חזרנו לשדה התעופה של אל-נידו שבו הגיע מטוס התרנגולות לאסוף אותנו חזרה. תמונות של שדה התעופה וסביבתו:

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

From El nido, Sept 2009, arriving at Lagen Island

 

 

אני יודע, שדה התעופה של הונג קונג זה לא. למי שמעוניין במצגת התמונות המלאה – בבקשה:

לפני חודשים מספר התקשר אלינו טריסטן, חבר מקומי במנילה והבעלים של מועדון היוגה שבו ליטל מתאמנת. הוא בישר לנו כי הוא יכול להשיג כרטיסים להפקה מקומית של “סיפור הפרברים”, אחד ממחזות הזמר המפורסמים בכל הזמנים. גם אם אינכם יכולים לשים אצבע על שירים מהמחזה אני מבטיח לכם כי אם אשמיע לכם אותו תזהו את רובם מייד.

לאחר התלבטות קצרה בסגנון “הממ… מחזה בהפקה פיליפינית עלול להיות בעייתי משהו” החלטנו ללכת על זה. טריסטן אמר שהוא יסדר את הכל ושיהיה מצויין. אחלה. שכחנו מזה.

שלשום הגיע הערב הנורא. טריסטן שלח לנו הודעות טקסט שבהן הסביר לנו שאסור לבוא עם כפכפים להופעה, חשוב לאכול כדי להחזיק מעמד לפחות עד עשר, ניתן להתגנדר אבל לא חובה ושכדאי להביא משהו חם. הדלתות נפתחות בשבע ההצגה מתחילה בשמונה והוא יפגוש אותנו בפנים.

חמושים בהוראות מפורטות אלו יצאנו מהבית בשבע. בילינו 45 דקות בפקק עד שהתרחקנו 300 מטר מהבית ועוד 5 דקות בנסיעה ממש לתיאטרון והגענו ממש בזמן. זה בעצם אומר שהגענו חצי שעה לפני הזמן כי אין מצב שההצגה מתחילה בזמן בפיליפינים, ואכן כך היה.

תשמעו, אתם מכירים את המקרים האלו שאתם מורידים צפיות כדי להנות ממשהו בינוני ובסוף הוא כל כך גרוע עד שיש לכם דמעות בעיניים כאילו חתכתם שעה בצל?  תדמיינו לכם חבורה של ילדים מוכשרים בכיתה ג’ (או לחילופין מבוגרים מן היישוב שאוהבים לשיר במקלחת), שימו אותם על הבמה ותראו מה יוצא.

מערכת ההגברה עשתה רעשים כאילו זה רדיו שלא מכוון בדיוק על התחנה, הצוות רקד כאילו.. כאילו.. לעזאזל אני לא יודע להסביר כמו מה הם נראו. פינגווינים אולי. השירה הייתה ברמה של קריאוקי פלוס.

חצי שעה אחרי ההתחלה, לאחר שכבר החלפנו מבטים מלאי משמעות עד זרא, ליטל הסתכלה עלי בניסיון לאמץ גישה חיובית ואמרה בטון פולני שכזה “נו, ברודווי זה לא”. ואז שנינו ביחד התחלנו להחנק מצחוק ולא יכולנו להפסיק חמש דקות. פדיחה.

המחזמר נמשך שעתיים וחצי. שעה ראשונה סבלנו במין גישה מתנשאית (לצערי). בשעה שלאחר מכן ניכנסו למין מצב קטטוני. בחצי שעה האחרונה הרגשתי כאילו כל דקה זה נצח. המחיאות כפיים בסוף היו סוערות במיוחד. נו, פיליפינים.

מכיוון שהיה זה ערב הפתיחה החגיגי, עלה בסוף הבמאי כדי לדבר עם הקהל. הוא הסביר שהם כמעט ביטלו את המחזה מכיוון שהם בהתחלה לא הצליחו למצוא קבוצה של צעירים שיכולה לשיר וגם לרקוד. רציתי לאמר לו שגם בסוף הם לא מצאו, אבל מילא.

היה קטעים. חוויה לזכור לכל החיים.